ביום שישי לפני הפגנת המיליון שחתמה את המחאה הסתובב ביו-טיוב סרטון שבו אחד מאנשי המחאה פונה אל אריק איינשטיין, ממש מתחנן, ומזמין אותו מעומק הלב להגיע להפגנה במוצאי שבת. הבחור מרוטשילד, שאחז בילדתו הקטנה, קרא לאריק לבוא ולבעוט את הפנדל האחרון שינצח את המערכה. השאלה שמייד עברה בראשי היתה מדוע ברור כל כך שאריק איינשטיין הוא המייצג המובהק ביותר של המחאה הזאת? האם הוא בקושי סוגר את החודש כמו כולנו במעמד הביניים? הבחור בסרטון הסביר מדוע אריק איינשטיין הוא המייצג החשוב ביותר: "אנחנו מתגעגעים לארץ ישראל הישנה והטובה, ומפחדים שלא נזכה לראות אותה שוב". והרי אריק כמעט המציא את המושגים האלה ואף עשה מהם איזה ארבעה תקליטים. כשבאים לסכם את המחאה הזו של קיץ 2011 חייבים להבחין בין שני מישורים שבהם היא פעלה - המישור הפרגמטי והחומרי והמישור הפוליטי והרומנטי. במישור החומרי המחאה חשובה ואמיתית ומבטאת מצוקה ממשית של האזרחים, הדורשים שינויים במדיניות החברתית-כלכלית כדי להקל באופן משמעותי על מעמד ביניים. מישור זה גם יכול להשתפר ואף לבוא על פתרונו אם מובילי המחאה יהיו ממוקדים בדרישותיהם גם בשלבים המתקדמים של המו"מ עם ועדת טרכטנברג. המישור הרומנטי והפוליטי של המחאה הוא שונה בתכלית. הרומנטיקה של המחאה היא לחזור לארץ ישראל הישנה והטובה. אלה לא "הישראלים החדשים" אלא הישראלים הישנים ביותר. הישראלים של מפא"י, הקיבוצים, תל אביב השורשית וכל שאר האשכנזים שהקימו את המדינה הזאת והיא חד-משמעית של הסבתא שלהם. אלה הישראלים שכל ה"אחרים" גנבו להם את המדינה, החל ב-77', החרדים, המתנחלים, המזרחיים, הליכודניקים והרוסים. הם לא עוד כמה מאות אלפי מתנחלים ודתיים או מקופחים מעיירות הפיתוח - הם העם באמת. אריק איינשטיין והכל. ככה יצא שמי שבסוף סומנה כאויבת המחאה הגדולה היתה מרגול, המייצגת של ישראל האחרת, אפילו יותר מאשר נוחי דנקנר. אולם התוצאה של המחאה היא הפוכה מחזרה לארץ ישראל הזאת. המחאה היא שירת הברבור של ההגמוניה האשכנזית-חילונית בתרבות ובזהות הישראלית. עד כה הציבורים האלו לא יצאו למחות משום שהם באמת היו העם, האדמה שעליה עמדו כל שאר המגזרים. "הישראלי היפה" היה נקודת ההתייחסות של כל התרבות במדינה, ובצדק. האשכנזים של העלייה השנייה הם שהקימו את המדינה, ובן-גוריון וסביבתו עיצבו את האתוס של הישראלי האידיאלי בדמותם. הציבור הזה הרגיש עד כה שהמדינה היא שלו באמת, והיא עוד תחזור לידיו בפועל. הוא העם ושאר הציבורים הם "מגזרים". אולם המחאה שינתה כל זאת. ביציאה ההמונית של אנשי "ארץ ישראל הישנה והטובה" לרחוב הם חתכו את הענף שעליו הם ישבו. הם הפסיקו להיות הרחוב עצמו והפכו לעוד מגזר. אולי מגזר גדול, אולי אפילו 20 אחוזים מהאוכלוסייה, אבל בסך הכל מגזר. המגזר האשכנזי-חילוני. בזה שהם יצאו למחות הם ויתרו על ההגמוניה והפכו בעצמם ל"שיח חתרני". בזה שהם תובעים את המדינה בחזרה הם מודים בפעם הראשונה שהיא כבר לא שלהם. הם לעולם לא יהיו עוד ה"ישראלים", אלא מגזר אחד מיני רבים. ברגעים אלו אנחנו שומעים בעיקר את המוסיקה המרשימה של שירת ברבור זו ומרגישים את ההתעוררות של הנוסטלגיה האריק איינשטיינית הזאת. אך עוד מעט יחלפו המנגינות והאוהלים, הברבור ימות ואיתו האתוס היחיד שחיבר את העם היושב בציון - אתוס שהגיע זמנו למות משום שהוא כבר מזמן לא מחבר את כל הגוונים השונים של החברה הישראלית. מה שיישאר אחרי זה הוא החלל והריקנות שיותיר מותו והצמא העמוק לאתוס חדש לציבור הישראלי, כזה שיצליח להכיל באמת את כל הדקויות של ציבור רב-פנים זה.
