כיצד הפכו טורקיה וישראל משותפות אסטרטגיות ובעלות ברית מן המעלה הראשונה ליריבות מרות הנתנות במשבר חריף? אחת התשובות טמונה במדיניות החוץ שאימצה טורקיה לאחרונה, בשלטונה של מפלגת הצדק והפיתוח. אדריכל מדיניות החוץ, שר החוץ אחמט דבוטוגלו, התווה מדיניות המאופיינת בדרישה תקיפה מארה"ב, מאירופה ומהמדינות המזרח-תיכוניות, כולל ישראל, להכיר ביכולתה של טורקיה לשחק תפקיד מרכזי בדיפלומטיה ובכלכלה האזורית והבינלאומית. בנוסף, מדיניות זו מתייחדת גם באלמנט אידיאולוגי של חיזוק הציוויליזציה האיסלאמית וחיזוק מעמדה של טורקיה בה. דבוטוגלו סבור כי אפשר להגשים חזון זה על ידי יצירת סדר חדש במזרח התיכון שיתבסס על אינטגרציה כלכלית ועל יציבות פוליטית. השר וראש הממשלה ארדואן חותרים להשגת עומק אסטרטגי או להרחבה של אזורי ההשפעה כדי להפוך את טורקיה לציר מרכזי ולנקודת מפגש חיונית בין אירופה, המזרח התיכון והקווקז. עיקרון בולט נוסף במדיניות החוץ הוא "אפס בעיות" עם השכנים, במובן של פתרון המחלוקות ועידוד יציבות בסמוך לטורקיה כדי להשתחרר מהתפיסה הישנה של מגננה. לפיכך, שלא כמו בעבר, טורקיה יצרה קשרים חמים יותר עם מדינות מזרח-תיכוניות במסגרת המדיניות של "אפס בעיות" ובמטרה למלא תפקיד דומיננטי יותר בפוליטיקה האזורית, למשל עם סוריה ועם איראן. היא הנמיכה את פרופיל יחסיה עם ישראל כדי להראות לעולם המוסלמי שהיא ניטרלית יותר. יתרה מזו, היא החלה למלא תפקיד פעיל בסוגיות מזרח-תיכוניות רבות כמו המו"מ על עתיד עיראק, ניסיונות תיווך בין איראן לארה"ב בנושא הגרעין האיראני, תיווך בתהליך השלום בין ישראל לסוריה, תיווך בין הזרמים הפלשתיניים וחידוש תהליך השלום הישראלי-פלשתיני. בעיני הטורקים, הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא הסכנה הגדולה ליציבות המזרח התיכון, ומכאן המאמץ הרב שהם עושים לפותרו או להביאו למצב של רגיעה. טורקיה סבורה כי יש להידבר עם כל אחד כדי להשיג מקסימום שיתוף פעולה, כולל עם חמאס שמתנגד להסדר ושאינו מכיר בישראל. דא עקא, מדיניות החוץ הטורקית טומנת בחובה גם סיכונים, של חיכוך בין טורקיה למדינות משמעותיות עבורה, במקרה של כישלון מדיניות התיווך או אי השגת פריצת דרך. כך היה כשטורקיה חשה כי פעולות ישראל בעזה פוגעות במאמצי התיווך שלה. אין זה מקרה כי מאז 2005 - תחילת ההסלמה של העימות בין ישראל לחמאס בעזה - הורעו היחסים בין המדינות. עם זאת, יש מקום לאופטימיות בדבר שיפור היחסים או אי ניתוקם, גם אם אנו עדים להסלמה נוספת בימים האחרונים. טורקיה וישראל חייבות לשתף פעולה ביניהן לנוכח האירועים באזור, ובראשם ערעור השלטון בסוריה. בהנחה ששלטון אסד ייפול, לשני הצדדים יש אינטרס להביא לסיומה את ההשפעה האיראנית בסוריה. גם סביר להניח שארה"ב תוסיף להטיל את מלוא כובד משקלה כדי לקדם פיוס בין שתי בעלות בריתה העיקריות באזור. יש לקוות כי תימצא הנוסחה שתאפשר לשני הצדדים לצאת כשתאוותם בידם, גם אם נדמה שבשלב זה הם טיפסו על עץ גבוה מדי. הכותב הוא מרצה במחלקה לישראל במזרח התיכון וחוקר במרכז לחקר המזה"ת, במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון
