לפי מה שדווח בעיתונות, שר ההגנה הפורש של ארה"ב, רוברט גייטס, טען לאחרונה שנתניהו הפגין כפיות טובה כשסירב לקבל את התנאים שהציג אובאמה להסדר עם הפלשתינים. האשמה דומה הושמעה קודם לכן על ידי "דוברים" שונים של הנשיא, כמו השגריר לשעבר מרטין אינדיק, וכתב ה"ניו יורק טיימס" תומס פרידמן. נראה שמצופה ממדינה הנהנית מנדיבות אמריקנית שתסכים בתמורה לוותר על שטחים, על היסטוריה ועל זכויותיה בעבר ובהווה. כדי להבין מה הנשיא אובאמה דורש מישראל יש לנתח את משמעות קביעתו, שנקודת הפתיחה של המשא ומתן לשלום צריכה להיות קווי יוני 1967. ראשית כל, יש לציין כי אף נשיא אמריקני בעבר לא העלה בצורה כה מפורשת הנחת יסוד כזו. הצהרות אמריקניות הדגישו חזור והדגש שעל המשא ומתן, כמו גם על כל הסכם הנובע ממנו, להיות עניין הנתון להסכמת הצדדים ללא התערבות או הכתבה של כל גורם חיצוני. תוכנית רוג'רס מ-1969, שנדונה לכישלון, היתה הניסיון הקרוב ביותר של ממשל אמריקני כלשהו להציע הצעות מהותיות בנוגע לגבולות עתידיים. תוכנית זו קבעה שעל ירושלים להישאר מאוחדת, אך גם תמכה בהסדר עם שינויים טריטוריאליים מזעריים בלבד. ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, דחתה את התוכנית בתקיפות והצהירה שכל ממשלה שהיתה מקבלת את התוכנית כנקודת פתיחה היתה אשמה בערעור יסודות קיומה של המדינה. ממשל ניקסון נסוג במהירות, והתוכנית ירדה מסדר היום המדיני של ארה"ב. במלחמת ששת הימים ירדן פתחה בהפצצה מאסיבית של ירושלים ופרבריה. התגובה הישראלית לתוקפנות זו היתה מיידית וסוחפת. בתוך יומיים של לחימה הדפה ישראל את המתקפה הירדנית, וירושלים כולה היתה בשליטה ישראלית. ההשלכות במישור המשפט הבינלאומי של התפתחות זו הובעו על ידי סטפן שוובל - לימים השופט האמריקני בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, ונשיאו. במאמר שכותרתו "מה משקלו של כיבוש-", שהופיע בכתב העת המוביל למשפט בינלאומי, "American Journal of International Law", ב-1970 הוא כתב: "בהתחשב בעובדה ש... ישראל... (פעלה) מתוך הגנה עצמית ב-1948 וב-1967... והשכנות הערביות שלה... (פעלו) בתוקפנות... לישראל זכות חזקה יותר מירדן או ממצרים לשטחים של מה שהיה פלשתין (המנדטורית), כולל כל ירושלים". גם הסכמי אוסלו משנת 1993 לא שינו מעמד זה, אף שעניין ירושלים הוזכר בראש רשימת העניינים שיש לדון בהם במשא ומתן לקראת ההסדר הסופי. כך, הצהיר ראש הממשלה דאז יצחק רבין ב-1995: "ירושלים המאוחדת היא ליבו של העם היהודי, היא בירתה של מדינת ישראל. ירושלים המאוחדת היא שלנו, ירושלים לנצח". ושר החוץ דאז, שמעון פרס, בראיון ב-1994 לשידורי רשות השידור בערבית היה לא פחות החלטי בנושא זה. ברור, אם כן, שעבור שני אדריכלי אוסלו, הדיונים בנושא ירושלים במשא ומתן לקראת ההסדר הסופי היו אמורים לנגוע רק בעניינים של דת וזכויות חברתיות, לא במעמד המדיני של העיר. כך שבמונחים משפטיים, עמדתה של ישראל, כפי שפירט אותה בנימין נתניהו בנאומיו האחרונים בוושינגטון, משקפת נאמנה את הקונצנזוס הישראלי רב השנים של כמעט כל הקשת הפוליטית במדינה. קווי 67' היו קווי הפסקת אש בלבד, קווים שבריריים שהופרו פעמים רבות. מטבע הדברים נתניהו, בדומה לבגין בשיחות קמפ דיוויד, לא מוכן להרשות כי ישראל תקבל תכתיב בעניין ירושלים. הסכמה לקווי יוני 67' פירושה הסכמה לתוכנית ששוללת את ריבונות ישראל בירושלים השלמה והמאוחדת. זהו רעיון שלא מתיישב עם השאיפה לשלום. על מי שמציע שישראל תקבל את הצעות אובאמה למשא ומתן, לחשוב על ההשלכות הכרוכות בהצעות אלה לעתידה של בירת ישראל. הכותב הוא פרופ' בחוג ללימודים אמריקניים, האוניברסיטה העברית
