אתמול בצהריים, בלב כבד, סיימתי את מה שהיתה מבחינתי התורנות האחרונה שלי בבית החולים שיבא בתל השומר. למרות ההחלטה הלילית על דחיית הכניסה לתוקף של מכתבי ההתפטרות ב-48 שעות, אני בכל מקרה לא אגיע לעבודה היום. מדובר ביום מאוד עצוב עבורי, יום שבו בחרתי לוותר על העיסוק שלי כרופא אחרי שהקדשתי שנים רבות ומאמצים עילאיים כדי שתהיה לי הזכות לטפל בחולים. לצערי, אני מרגיש שהמערכת הרפואית שבה אני עובד אינה מאפשרת לי להעניק שירות בתנאים הוגנים למטופלים שלי, ולכן לא היתה לי ברירה אחרת. במשך שנים פיללתי לכך שתיפסק ההזנחה, שההסכם האחרון שנחתם אכן יביא למהפכה במערכת הבריאות ויוביל אותה למקום ראוי באותה שורה של מערכות בריאות בעולם המערבי. אך, לצערי, אני ועמיתיי התבדינו. אני מרגיש שננטשנו על ידי המדינה והנהגתה, שלא מוצאת לנכון להעמיד את תחום הבריאות במקום גבוה יותר בסדרי העדיפויות שלה. במשך שנים הצוותים הרפואיים מפצים על חוסרים של המערכת בזכות המסירות, ההקרבה והנתינה הטוטאלית על חשבונם האישי כדי שמערכת הבריאות הציבורית בישראל תמשיך לתפקד. אבל הוויתורים שכולנו נדרשים לעשות מדי יום הופכים לנטל כבד מנשוא על כתפינו ועכשיו פשוט עייפנו. האטימות למצב רק מעצימה את תחושת התסכול מהמציאות שבה אנו חיים, מציאות של שעות עבודה רבות ועומסים בלתי נסבלים בשכר זעום ובתנאים לא הגיוניים. כל אלה, בעקיפין ובמישרין, פוגעים בנו ובאיכות הטיפול שאנו נותנים לחולים. פעמיים התרעתי כי בכוונתי להתפטר ועד היום אני מרגיש שאין כתובת לזעקה שלי. מי שאמון במדינה על יצירת שינוי, אינו שומע. מאסתי בסמנטיקות משפטיות ובדיונים בבתי משפט, אני בוחר בזכות הדמוקרטית שניתנה לי לא להיות מועסק בעבודה בתנאים לא הגיוניים. אף צו מניעה לא יגרום לי לחזור בכפייה לעבודה. אני מרגיש שאני זקוק לזמן כדי להתמלא מחדש, בתקווה שניתן יהיה לשקם את מערכת הבריאות הציבורית בישראל. עד שזה לא יקרה, אני לא מעוניין להיות חלק ממנה. הכותב הוא מתמחה
בתחום גינקולוגיה ומיילדות
בביה"ח שיבא בתל השומר
