לכל בוגר קולג' צעיר שמגיע לאירופה לראשונה מגיעים ימי חסד, אבל במכבי ת"א אלו אוזלים כבר בתקופת קדם העונה, שבקיץ 2011 הפכה לקצרה במיוחד (או שמא ארוכה במיוחד-). אם דרון וויליאמס וג'ורדן פרמאר לקו בהלם בקו"ם, אפשר לסלוח גם לג'ון שאייר, שכושר המשחק שלו מבטא חלודה מובנת של מי ששיחק 26 משחקים רשמיים בלבד בשנה וחצי. יכול מאוד להיות שגם רצף הפציעות והמחלות שפקד אותו מאז זכה באליפות המכללות נושא עימו עכבות מנטליות של מישהו שמעולם לא החסיר משחק קודם לכן. אבל אלו בעיות אובייקטיביות שהמרפא להן הוא בדרך כלל 3-2 שלשות בהיכל. צרה גדולה יותר, שממנה שאייר כנראה לא ייפרד בקרוב, היא התפקיד המיועד לו במכבי. מצפייה בשני משחקיה הראשונים של הקבוצה באדריאטית (כן, זה הייתי אני) מסתמן שדיוויד בלאט לא מתכנן לתת למתאזרח לשמש מוביל כדור. גם בנובו מסטו וגם בלאשקו הוא עמד בפינה וצפה בפרמאר, פפאלוקאס או אוחיון מנהלים את ההתקפה. אבל אם רק לשם כך הביאו אותו, אזי שמדובר בבזבוז כפול: גם של יכולות ניהול המשחק שלו וגם כיוון שלמכבי יש מספיק "סט שוטרס" - פניני, בלו, סמית' ולמרבה האירוניה גם בורשטיין במצבו הנוכחי. שאייר אמנם פרץ לתודעה כקלע מחונן ועל בסיס זה גויס לדיוק, אבל את השיפור הדרמטי ביותר שלו ככדורסלן - ושל "הבלו דווילס" בעצמם שעד אז ידעו מספר עונות מאכזבות - הוא רשם כאשר הוסט לעמדת הרכז בשלהי עונתו השלישית. נכון שלא מדובר בפליימייקר כמו שכתוב בספר, אבל שאייר הוא מהשחקנים שצריכים את הכדור ביד כדי לפרוח. תשאלו את מייק ששבסקי. עם פארגו, שאייר היה יכול לשחזר את ימיו הנפלאים לצד אתלטים גדולים כמו ג'ראלד הנדרסון ונולאן סמית' בקו האחורי שהזינו ובעיקר ניזונו ממנו. בהיעדר שוטינג גארד והרחק מהכדור, הוא הולך לאיבוד בתרגום.
