דיון תקשורתי ער מתנהל בתקשורת הישראלית בנוגע לתקיפה באיראן, וסביר להניח שהוא יתעצם נוכח פרסום דו"ח סבא"א. הבעיה בדיון אינה, כמובן, עצם ההתעסקות התקשורתית בסוגיה - הרי דיון בסוגיית הגרעין האיראני, כולל אופציות ישראליות, מתקיים זה שנים. הבעיה נעוצה באופי הדיון, מידת הדחיפות העולה ממנו, הנטייה לקשור כל אמירה ופעולה לתזת התקיפה המתקרבת והתחושה שתובנות חשובות שעלו בהקשר לאופציה הצבאית בדיון הציבורי בשנים האחרונות נדחקות כעת לשוליים ומפנות את מקומן לשאלה אחת בלבד: מי בעד לתקוף באיראן- דוגמה בולטת לכך היא תיאור העמדה של ברק בעד תקיפה צבאית. נחום ברנע כתב על ברק ש"הוא משוכנע שכפי שישראל סיכלה פרויקטים גרעיניים בעבר, היא חייבת לסכל את הפרויקט הזה". אבל האמת היא שצריך להבין מה משמעות האמירה של ברק. האם לישראל היכולת לחסל את התוכנית הגרעינית באמצעות תקיפה? האם המצב מול איראן דומה למה שהיה בזמנו מול עיראק? בדיון הציבורי שמתקיים בשאלה הזאת בשנים האחרונות הדעות הרווחות הן שאיראן לא דומה לא לעיראק ולא לסוריה, ושאין לישראל יכולת לחסל לחלוטין את התוכנית באמצעות פעולה צבאית. זאת עקב מספר רב של מתקנים, פיזורם, העובדה שחלקם נמצאים מתחת לאדמה וההערכה שייתכן שיש מתקנים נוספים שלא ידוע לישראל (ולעולם) על קיומם. מעבר לכך, איראן לא יושבת בחיבוק ידיים ומחכה לתקיפה. היא בוודאי מתכוננת לאופציה צבאית ופועלת כדי להקטין את הסיכון לפגיעה במתקניה. לכל היותר, אם פעולה צבאית תהיה מוצלחת ביותר, יהיה אפשר לעכב את התוכנית הגרעינית של איראן. וכאן גם נכנסת שאלת מחיר התקיפה, בייחוד מול אופציות אחרות לעיכוב התוכנית - סוגיה שנידונה אף היא באריכות במרחב הציבורי. טענה מרכזית נוספת היא שהציבור לא "שותף" בהחלטות של בגין ואולמרט לתקוף בעיראק ובסוריה, ושרצוי שהדבר לא יחזור על עצמו. אבל ממתי דיון ציבורי אומר שהציבור צריך להיות שותף לתהליך קבלת ההחלטות של הדרג המדיני? דיון ציבורי אמור להוות במה להבעת דעות ולבירור סוגיות אסטרטגיות כדי לנסות להשפיע על החשיבה של הדרג המדיני. אבל הציבור לא צריך להיות, ולא יכול להיות, שותף להחלטה. הציפייה לשיתוף היא לא ריאלית ואף יכולה להיות מסוכנת. אם הממשלה תחליט לתקוף, על אף הסיבות הטובות להימנע מכך, ברור שהיא תזדקק גם לאלמנט ההפתעה. יש גם פרשנות אפשרית אחרת למהלכים האחרונים. אם מצרפים לדיון הישראלי את הפרסומים מהעיתונות הבריטית על כך שגם בריטניה מתכוננת לתקיפה אפשרית, בהובלת ארה"ב, ייתכן שמדובר בניסיון משולב ליצור לחץ נוסף על איראן על רקע פרסום דו"ח סבא"א. ואכן, איום אמין - שאינו חייב להתממש - יכול להתווסף ללחץ שמופעל על איראן באמצעות הסנקציות, והצירוף של שני מנופי הלחץ יכול אולי לגרום להם להתעניין יותר במשא ומתן כדרך לפתור את המשבר. אבל קו דק מפריד בין איום אמין לבין הפעלת עוצמה בפועל, וכשהדיון בישראל מתנהל כפי שהתנהל בשבוע האחרון, הקו יכול בקלות להיעלם. הכותבת היא ראש פרויקט בקרת נשק, המכון למחקרי ביטחון לאומי
