מי שבוחן את מחאת הקיץ בכלים של ביקורת מופעים עלול להסיק שזוהי תופעה שאפשר לתחום במילים "עלייתה ונפילתה". מסקנה כזאת תתעלם מן העובדה שמאות האלפים שנקהלו בכיכרות אינם מרגישים תגובה משמעותית מצד השלטון המכהן כלפי המאוויים שלהם. התסכול המתפרץ לא ת?-ע-ל לרפורמות מהותיות אלא נבלם בחיבוקים רפים בתוך מסגרות העבודה הקיימות. גרוע מזה, ספק אם התיקונים שעליהם הוכרז אכן ייושמו. תחימת המחאה בספירת המשתתפים בעצרות ובביקורת על התוכנית האמנותית מחמיצה את המתרחש. מתחת לרדאר התקשורתי מוסיפים מעגלי המחאה להתכנס. צעירים בתל אביב כמו בבאר שבע, שהתפכחו להכיר במגבלות כוחה של המחאה, בוחנים דרכי פעולה תובעניות יותר ופועלים בשני כיוונים חשובים. האחד, בהקמת תנועה חוץ-פרלמנטרית בנוסח "שלום עכשיו" שתנצל את התמיכה הציבורית הרחבה למאבק חברתי מאורגן. והשני, בהנעת הציבור לחזור אל המערכת הפוליטית כדי לשנותה בעצם נוכחותו. כבר נעשים צעדים ראשונים במעקב מקרוב אחר פעילות הכנסת ובקריאה להתפקדות למפלגות.
אפשר לראות במחאה ניסיון לתיקון השיבוש שהביא להיעדרו של דור שלם מן הזירה הפוליטית. שיבוש שראשיתו בקרע שחוללו רצח רבין ותבוסת העבודה בבחירות שאחריו, והמשכו בנזקי רפורמת הבחירה הישירה שפוררה את גושי המפלגות וטרפה את דפוסי ההצבעה. האגף הסוציאל-דמוקרטי, פלטפורמה חיונית בכל דמוקרטיה פרלמנטרית שאליה אנו שואפים להידמות, כמעט נמוג. אם בממשלת רבין מנה גוש העבודה-מרצ 56 מנדטים, בממשלה הנוכחית התכווץ הגוש הזה לחמישית מגודלו. לצדק החברתי אין כמעט ייצוג בכנסת והח"כים המעטים הדוגלים בו חלשים מכדי לקדם את ערכיו.
בחודשי המחאה נזהרו דובריה מכל עיסוק בפוליטיקה מחשש שמא יאבדו חלקים מקהלם, אבל המחאה היא ראשיתו של תהליך פוליטי. לא מהלך שתוזמר על ידי ספינולוגים קושרי קשר, אלא מהלך ספונטני שצמח מן הרחוב. ציבור גדול חוזר אל המחשבה הפוליטית הבסיסית שכדי להשפיע יש צורך לא רק בנוכחות משקיפים בכנסת, אלא בייצוג הולם בין 120 חבריה; לא רק בהתפקדות למפלגות אלא בעיקר בפעילות שבהן. אולי מכאן ראשיתו של השינוי התודעתי - שובם של טובי הבנים ממסעותיהם אל האינדיבידואליזם הטהור, וגילוי מחדש של המרחב הציבורי הבלתי טהור, שאין קיום בלעדיו.
הרצון לעצב את פני השלטון והמדינה יחייב לא רק את מעגלי הפעילים ואת אנשי הגרעין הקשה. הוא יחייב שינוי בדפוסי הצבעה מכל רבבות הצעירים שהתרגלו להימנע ממילוי חובתם האזרחית ומאותם אלה שהענישו את המערכת הפוליטית בהצבעות סרק. עכשיו יצטרכו אנשי הדור הבא להחליף את הדיסק: לא עוד הצבעת הפוך על הפוך של צעירים לגמלאים, לעלים ירוקים ולרסיסי מפלגות. במקום לחשוב "איך אני מבטא את עצמי" יצטרכו מחוללי המחאה ותומכיהם לחשוב "איך אני משפיע-" מתוך הבנה שמפלגת "אני, אנוכי ועצמי" מבזבזת קולות וכי להשפיע אפשר רק במפלגת "אנחנו", גם אם היא פחות טהורה וזקוקה לבדק בית ולשיקום יסודי.
המערכת הפוליטית תגלה שהמחאה לא נמוגה ושהיא תלווה מעתה כצל את פעולות השלטון ותעקוב אחר ביצועיו. וביום הבחירות ינהרו רבבות מצביעים חדשים אל הקלפיות כדי לנצח. לכונן מחדש מפלגת שלטון או לפחות אופוזיציה ראויה הטוענת לשלטון. את הרבבות כדאי להתחיל לספור כבר עכשיו.
הכותב הוא מנכ"ל "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", תנועה
הפועלת לתיקון ולחיזוק הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל
