קטנות האדם מול איתני הטבע

יותר משנה עברה מאז האסון הנורא בכרמל, והיום יתקיים בבית אורן טקס חנוכת האנדרטה לזכר חללי אסון הכרמל. בין ההכנות, כשאני מביט בנוף שמסביב, אני רואה איך השחור המפוחם והמפויח הופך אט אט לאפור ואפילו לחום, והקרקע מעזה ללבוש ירוק - כאילו בחוצפתה מנסה לטשטש את הזיכרונות ואולי להקל את הכאב של משפחות הנספים.

מייד אני חוזר לאותו יום שבו ראיתי איך סופת האש, איך מפלצת האש האכזרית, שינתה כיוון ללא שום סימנים מוקדמים, נעה במהירות עצומה, דילגה על רכסים שלמים עם להבות בגובה של 50 מטרים וכילתה את היער ואת החורש הטבעי כאילו היו שלף בשדה קוצים. בתוך פחות משלוש דקות גמאה האש מרחק של 1,500 מטרים ולא עצרה גם לאחר ששרפה את שמונת הבתים בפאה הדרומית של קיבוץ בית אורן. עמדתי משתומם. מעולם לא ראיתי מחזה כזה.

דקה לאחר מכן נשמעו ברשת הקשר הצעקות שלא אשכח לעולם, "כבאים שרופים! כבאים שרופים!". חבשתי מסיכת עשן ונכנסתי לרכב הפיקוד. הגעתי לכביש אפוף עשן, מימיני ומשמאלי עצים בוערים, מעוף גיצים ודרדרת אבנים על הכביש. החום היה עז. חשבתי לעצמי, "רק שלא יכבה מנוע הרכב" - חינכו אותנו לא להפקיר כבאים בשטח ולעשות הכל כדי להציל חיי אדם.

מרחוק זיהיתי את הכבאים רונן אטיאס ואברהם תמרי, שחירפו את נפשם כדי להציל את חבריהם. הם העלו לרכבי את הכבאי דני חייט ז"ל ואת הסוהר ג'לאל ביסאן ז"ל, שניהם היו אז בהכרה. כאן החלה הנסיעה שתלווה אותי כל חיי. דהרתי כדי להביא אותם לפינוי רפואי. "אשתי צריכה ללדת, תגיד לה שאני אוהב אותה", אמר לי דני. דקות ארוכות עברו עד למפגש עם שני האמבולנסים, וברקע שמעתי את חבריי זועקים שיש אוטובוס שרוף ועשרות נפגעים.

מאז, בכל פעם שאני עובר באזור, אני עוצר במקום, יורד מהאוטו, יושב עם עצמי ומשחזר את מה שאירע. ככל שאני מתעמק בתפקודו של דני, שהיה מפקד צוות הכבאית, כך אני נדהם מאומץ ליבו ומההקרבה העצומה שלו ככבאי וכאדם. איך יכול היה להיכנס לכבאית ולהימלט ולהציל את עצמו ואת חבריו לצוות, אך בחר, יחד עם הכבאי אורי סמנדייב, לעמוד מול התופת ולהציל אנשים אחרים.

אין ספק שהשריפה הזו הדגישה את קטנות האדם מול איתני הטבע, אך נקווה שבכוחות משותפים נמצא את הדרך להיות מוכנים תמיד להצלת חיי אדם.

הכותב הוא ראש מדור מניעת דליקות ודובר שירותי כבאות והצלה חדרה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו