סליחה - אבל טניה רוזנבליט אינה רוזה פארקס, האישה השחורה שסירבה לפנות את מקומה באוטובוס לטובת נוסעים לבנים. בעוד פארקס נלחמה נגד חוק הפרדה גזעי באלבמה, רוזנבליט נלחמה נגד כמה חרדים בריונים שרצו לכפות עליה לעבור מקום לחלק האחורי של האוטובוס. אמנם לא נעים להיתקל בבריונים, אבל לא כל מי שנלחם בבריונים הוא לוחם חופש ולוחם זכויות אדם. בעוד פארקס ידעה שבעקבות מעשיה היא תועמד לדין (כפי שקרה בפועל), רוזנבליט ידעה שאם היא תעמוד על שלה והבריונים, חלילה, יכו אותה, הם אלו שיהיו צפויים להעמדה לדין. בעוד פארקס לא ידעה ולא שיערה כי מאבקה יוביל לשינוי החקיקה ולהפיכתה לגיבורה לאומית, יש להניח (בזהירות) שרוזנבליט ידעה שאם היא תפרסם את התנהגותם של אותם בריונים - היא תהפוך לגיבורת התקשורת והפוליטיקאים, כפי שבאמת קרה. לכן כשהתקשורת עושה השוואה שכזו, הדבר מעורר שאלה עד כמה אפשר לתת לדמגוגיה להשתלט על חיינו.
אבל זה לא מה שמטריד. מטריד שאנו הופכים לעם "צמא מאבקים". אם לא נקבל את המנה היומית של המאבקים, יצטרכו לאשפז אותנו. וכך מחאת האוהלים מתערבבת עם ילדי העובדים הזרים, ועם שירת נשים, ועם שכר המתמחים ברפואה, ועם גדר ההפרדה בבילעין ועם נוער הגבעות וכן הלאה וכן הלאה. יש מאבקים מוצדקים יותר ויש מוצדקים פחות, הבעיה היא שכדי לשמור על כותרת, הפוליטיקאים, ואחריהם התקשורת ולבסוף הציבור (ואולי ההפך), מערבבים בין מאבקים שונים, עושים סלט ומוציאים דברים מפרופורציה.
נושא "הדרת נשים" החל ביציאה של עשרה צוערים בקורס קצינים מטקס שבו שרו נשים. לטעמי, הם לא היו צריכים לצאת. אבל אם הם ביקשו לצאת, היו צריכים לתת להם. הם לא ביקשו להדיר נשים ולא ביקשו מהן שלא לשיר, אבל הכותרות זעקו "הדרת נשים" ומאז כבר כמה חודשים הנושא חם.
אז נכון שלמנוע מאישה מלשאת דברים בבית עלמין זה עניין חמור שמהווה הדרת נשים קלאסית במלוא מובן המילה, שהרי שירות הקבורה צריך להיות ממלכתי. אבל לעומת זאת, לעובדה שסטודנטים בטכניון ביקשו שבמשך שעתיים בשבוע הם יוכלו להתאמן בחדר כושר בלי בנות, אין קשר ל"הדרת נשים" במובן המהותי (להבדיל מהפורמלי). אני מכיר נשים (לאו דווקא דתיות) המרגישות אי נעימות בלהתאמן עם גברים. הן מדירות גברים? האם שעתיים אימון בשבוע לגברים בלבד מצדיקות ראיון עם הסטודנטית שרצתה להתאמן עם החבר שלה דווקא באותן שעות-
לסיום נחזור לרוזנבליט: אני מניח שאם היה עולה לאוטובוס איש זקן ומבקש שתפנה לו מקום, רוזנבליט היתה מסכימה. עם זאת, אין חוק המחייב לקום בפני זקנים, ואם היא לא היתה קמה אף אחד לא יכול היה לטעון משפטית נגדה.
איתרע מזלה ועלו לאוטובוס חרדים. בשל דתם, ואולי אף בשל מוגבלותם (החשש שאם אישה תשב לפניהם הם לא יוכלו להימנע מלהרהר בזימה), ביקשו ממנה לעבור אחורה. היא לא היתה חייבת לעבור, כמו שהיא לא חייבת לקום לזקן באוטובוס. ואכן היא לא קמה. האם נהגה נכון? ישפוט כל אחד לפי השקפת עולמו. העיקר הוא שאי הקימה היא חלק מהמנטליות שתיארתי למעלה. אנחנו חייבים כל הזמן שיהיה מאבק על משהו. זה נכון גם לגבי החרדים. הם יכלו להבליג והם יכלו לעורר מהומות. כמו רוזנבליט, בחרו בדרך המאבק. כתוצאה מכך, התקשורת הכללית יכולה לדווח בכותרות ענק על "הדרת נשים", והתקשורת החרדית יכולה לדווח בכותרות ענק על "הפרובוקציות של החילונים" ועל פגיעה בערכי הדת. והציבור חוגג בטוקבקים.
האם לא הגיע הזמן לצמצם את המאבקים הכל כך לא הכרחיים בינינו-
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו