1. אחרי עונה וחצי שבהן ריצ'רד הנדריקס עולה כמחליפו של סופוקליס סחורצאניטיס, ספק אם מישהו עוד זוכר שבמשחקם הראשון במכבי ת"א זה בכלל היה הפוך. נגד קאנטו, לראשונה מאז מחזור הפתיחה אשתקד, חזר הנדריקס לעלות בחמישייה הפותחת, אבל בחמישייה הסוגרת הוא מזמן הפך לבאנקר, כפי שמלמדים נתוניו ברבעים האחרונים בטופ 16: מדד 18 ב-32.5 דק' (מתוך 40) לעומת מדד 5? בפחות מ-7 דק' לסופו. הנדריקס, מלך החסימות בטופ 16, מתאים הרבה יותר לסיים משחקים. הוא שיפר משמעותית את הקליעה מהקו (79% לעומת 54% אשתקד), הפסיק למכור עבירות בזול ומסוגל לעשות חילוף יעיל על כל שחקן. ההתלהבות מהדאנק של טל בורשטיין בסיום המשחק במלחה ("כמו בברסי", סימס לי חבר) השאירה בצל את החטיפה שאיפשרה אותו. ראמל בראדלי הלך באוטומט לפיקנרול על הגבוה של מכבי, רק שבמקום הטיילת של סופו הוא נתקל בהנדריקס שהפשיט אותו במיומנות של גארד. לסופו לא צריכה להיות בעיה לעלות מהספסל - הוא עשה את זה כל הקריירה. נהפוך הוא, זה אמור ליצור בעיות דווקא ליריבות שייאלצו לשנות את הרגלי המנוחה של הגבוהים שלהן. ציוות שלו ברבע השני עם מחליף נצחי אחר - תיאו פפאלוקאס - עשוי להחזיר את שניהם לעניינים. 2. העבירה החמישית השטותית של קית' לנגפורד כמעט עלתה למכבי במשחק במלחה, אבל בדיעבד עשתה לה שירות מצוין: היא הזכירה לחבריו שאפשר להסתדר גם בלעדיו במאני טיים. ההסתמכות על הגארד ברגעי ההכרעה לאחרונה מזכירה את התלות באלן אנדרסון לפני שנתיים. ספק אם היינו מדברים על הרבע השלישי המטורף מול קאנטו אלמלא לנגפורד, שקלע 8 מ-13 הנקודות של מכבי ברבע האחרון וסידר לה את ההפרש הרצוי בזמן שחבריו תרמו יחד 1 מ-9 מהשדה. לנגפורד הוא היחיד בקבוצה שמחבר כיום קליעה מבחוץ עם חדירה אפקטיבית, וכשהוא חם למאמנים היריבים נשאר ל"בחור את הרעל". עם זאת, אין סיבה להגזים בהסתננויות היחידים שלו, שאולי מספיקות מול ראשל"צ וקאנטו, אבל נגד ברצלונה עבדו בדיוק לרבע אחד.
