חברים, מפקדים וחיילים רבים איבדתי במהלך השנים שבהן אני משרת בצבא. במיוחד קרובים לליבי שמונת החיילים שאיבדתי תחת פיקודי כמג"ד בציר קרני נצרים, במוצב גלדיולה בלבנון וברמת הגולן. הקשר שלי עם חבריהם לפלוגה, ובעיקר עם משפחותיהם, עמוק ומחזק. אך החבר הקרוב ביותר שאיבדתי בשירות, אשר מלווה אותי בכל מעשיי, הוא פיני, סא"ל פנחס עבו, ששירת כמפקדי ונפל בשנת 1995 בכפר בידיא. את פיני הכרתי כאשר הגיע לפקד על גדוד רשף של חטיבת ברק, שבו שירתי כסמג"ד. השמועות דיברו על מפקד קשוח וקפדן, אך לאחר תקופת לימוד הדדי גילינו גם את הצד השני של המשוואה - מפקד מקצוען ובעל רגישות יוצאת דופן לצורכי האדם. בתקופת פיקודו של פיני על הגדוד עברנו אימונים ותרגילים מצוינים ותעסוקה מבצעית מורכבת אך מוצלחת ברכס עלי טאהר בלבנון. ואז ירדנו לקו חוצה שומרון שממנו הוא לא שב. בלילה לפני מותו של פיני היתה לנו שיחת נפש ארוכה על השירות הצבאי ועל החיים בכלל. פיני שיתף אותי בלבטיו לגבי המשך השירות. מילים שאמר לי על ערך השירות, על חשיבות התרומה והמחויבות לביטחון המדינה, לצד הקושי שבהקרבה והמחיר אשר אנו ומשפחותינו נאלצים "לשלם", מהדהדות בראשי בכל פעם שאני מחפש חיזוק לדרכי וכשאני משוחח עם פקודיי על המשך שירותם. מאז אותו לילה הספקתי לעבור תפקידים רבים. בכולם רוחו ומשנתו של פיני הלכו איתי. כאשר פיקדתי על גדוד השתמשתי פעמים רבות בדברים שלמדתי מפיני, וגם היום, כאשר אני מפקד על חטיבת ברק, אני שואל את עצמי פעמים רבות מה היה עושה פיני במקרה כזה או אחר וכיצד היה נוהג. דרכו המיוחדת לשלב בין מקצועיות ודרישות גבוהות לבין חיבור לאנשים ורגישות לצורכיהם משמשת לי מודל ודוגמה בכל דרכיי. הקשר שלי עם משפחתו ב-17 השנים האחרונות הוא קשר חזק וחם. אני מרגיש שמותו של פיני חיבר אותי בקשר מיוחד להורים, לאחיו של פיני ולאלמנתו צופי. אחד הרגעים המרגשים בתפקידי היה בעצרת הזיכרון החטיבתית שערכנו השנה ברמת הגולן כאשר הדר עבו, בתו של פיני המשרתת כיום בחיל האוויר, ליוותה אותי בהנחת זר המפקד באנדרטת הנופלים של החטיבה. הדר, אשר היתה ילדה בת 3 כאשר אביה נהרג, גדלה להיות חיילת מצטיינת והרגשתי שמישהו שם למעלה מסתכל על שנינו בגאווה. הכותב הוא מפקד חטיבה 188
