בקיץ שעבר, כשאוהלי המחאה החברתית החלו צצים בשדרות רוטשילד, ידעתי שאיאלץ להרחיק עצמי מהחגיגות - מלבד להתבוננות לצורכי ניתוח אנתרופולוגי, פסיכולוגי, סוציולוגי, חברתי ופוליטי. התבאסתי שלא יכולתי להשתתף. גם לי קשה להתפרנס. גם אני עוברת מדירה שכורה אחת לאחרת כמו יהודייה נודדת, מפאת אי יכולתי לעמוד בתשלומי מקדמה ומשכנתא על בית משלי. גם אני הייתי צריכה להסתדר עם האוברדרפט בגלל העלות הגבוהה של הכל, החל בגבינת קוטג' וכלה בחינוך "חינם" לארבעת ילדיי. גם אני מצאתי את עצמי זקוקה לסיוע הוריי עמוק לתוך חיי הבוגרים. וגם אני הייתי אחת מה"עובדים העניים" - בייחוד מכיוון שמקום העבודה הקודם שלי נהג בקביעות לקצץ במשכורתי אחת לכמה שנים. השנה לא אשתתף במחאה - ההפגנות הנוכחיות בעלות ניחוח פרחוני פחות ומאיים יותר מאלה של השנה שעברה, והעימות עם המשטרה לא בשבילי - אך כל זאת אינו עומד בבסיס חוסר הסולידריות שלי עם המחאה. גם לא העובדה שמטרתם האמיתית של המוחים היא הפלת הממשלה. בדמוקרטיה, החלפת שלטון שאינך מרוצה ממנו היא דבר לגיטימי לחלוטין. לא. הסיבה שלא אעמוד איתם היא שאיני מסכימה איתם על מי ומה גרם למשבר הנוכחי שלנו. מאז עליתי לארץ מארה"ב לפני 35 שנים, הייתי צריכה לסבול מתקפות אידיוטיות על קפיטליזם ושוק חופשי מכל קצוות המדינה. נמאס לי. לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שהמכשול העיקרי העומד בפני צרכנים ועובדים הוא היעדר תחרות. העובדה שישראלים - כולל העשירים שעשו הון - ממשיכים להפיץ את המיתוס שהתערבות ממשלתית נוספת היא הפתרון היחידי לתחלואים סוציו-אקונומיים, היא מטופשת בצורה קיצונית. כדי להוסיף חטא על פשע, הם מייבבים ללא סוף על "התרחבות הפערים" בין העשירים לעניים, כאילו חוסר האיזון הוא הדבר שיש לתקן. לגנוב מהעשירים ולתת לעניים היה טוב לרובין הוד. בעולם האמיתי, כל מה שנשיג מכך יהיה קיפאון ואבטלה גבוהה. זוהי כלכלת הקנאה, והיא אינה עובדת. מה שמביא אותנו ל"טייקונים", אותם מיליארדרים שכולנו אוהבים לשנוא בגלל הקשר בין הון לשלטון ומכיוון שהם משלמים פחות מיסים מאיתנו. אבל ככל שהונם גדול יותר, הם מייצרים יותר מקומות עבודה לכולנו. אז בואו לא נדאג ליאכטות ולמטוסים הפרטיים שלהם. במקום, בואו נשמח שהם זקוקים להרבה עוזרים. ובנוגע למיסים: למה שלנו כה גבוהים? מפני שאנו מצפים מהממשלה לממן, לשמור, ולפקח על כל פרט בחיינו, וזה עולה הרבה כסף. באופן אישי, אני מעדיפה שהאח הגדול המסורבל והבזבזן יישאר מחוץ לענייניי. אני רוצה להחליט בעצמי על מה להוציא את כספי. אני רוצה שכל בית ספר, חנות נעליים, רופא שיניים וקוראת בקפה יוכיחו לי שסחורתם שווה את זמני ואת השקלים שהרווחתי בזיעת אפי. עדיף שהמדינה תחוקק חוקים אנטי-קרטליים כדי לכפות על המיליארדרים לאפשר לשוק עצמו להכתיב את התנהלותנו הכספית. כל תחום שנפתח לתחרות מיטיב עם הצרכנים. זה מה שהייתי צועקת מהאוהל שלי לו הייתי מקימה אחד. אבל סביר שהיו עושים בי לינץ'.
