בינינו לבין עצמנו בואו נודה - שעון החורף אינו הסוגיה הבוערת, הדחופה והחשובה ביותר בחיינו. מדובר בסך הכל בשאלה של אור וחושך, לא, חלילה, בשאלת חיים ומוות. הרי בשביל סוגיות גורליות, חשובות באמת, אנחנו מוכנים להקריב הרבה. לו, למשל, היתה נרקמת איזו עיסקה חשאית דוגמת "שעון חורף תמורת שטחים", היינו מוכנים לשבת בחושך כבר משתיים בצהריים ולהמתין בשקט ובצייתנות לזריחה שתתרחש באחת לפנות בוקר. כאלה אנחנו, בשביל מה שחשוב לנו באמת נלך רחוק מאוד, נקים אוהל בשדרה, נלך מזיעים בין עשרות אלפים לכיכר רבין, נצעד עם דגלים מונפים לירושלים, נדרוש. נאיים, נשבית, נפיל ממשלות. שעון החורף באמצע הקיץ הוא משל בעל מסר, המעיד על אוזלת ידה של החברה האזרחית בישראל, הניצבת מול אדם כשר הפנים אלי ישי. לא רק נפיל או דינוזאור, אלא שליח אלוהים בכבודו ובעצמו. מושל האור והחושך, מנהיג הזמנים והעיתים, מלך עונות השנה, נוהג כמלך מלכי המלכים ואף אינו טורח לנמק את טעמיו. מדוע על אף המלצות המומחים, על אף הפגיעה בכלכלה ועל אף ההיגיון שעל פיו נוהג העולם כולו - מדוע עלינו להיות מיוחדים ושונים כל כך? הרי לא ייתכן שההסבר הקלוש - הרצון להקל על הצמים ביום הכיפורים או על אלו הקמים לתפילת שחרית - הוא שעומד בראש מעייניו. אין זו דרכו של אלוהי אבותינו להקל בשולי השוליים של מגזר אחד ובה בעת להכביד על החברה כולה. האדם הדמוקרטי, חושב לו בוודאי שר מזג האוויר, ככל שחושפים לפניו את הנימוקים ואת הסיבות, כך הוא מציית פחות ופחות. נסתרות הן דרכי האל, ואל לו לבן התמותה לפשפש בטעמיו. על מה נלין- פעם בדור עומד לפנינו שר שמרחף מעל הזוטות של חיי היומיום, מעל השאלות הארציות כגון חייהם של פליטים הצמאים למים והרעבים ללחם שמתדפקים על גדרותינו או סוגיות פעוטות העוסקות בהפרדת דת ומדינה, כיבוש והגירה. פיצ'פקעס של פוליטיקה קטנה ומקומית. סוף סוף עומד ספק אדם ספק נביא העוסק בשאלות יסוד קיומיות ומסוגל לשנות סדרי בראשית, ואנו ברואי היום השישי עומדים משתאים ומשותקים. פה ושם נערכת הפגנה של כמה עשרות אנשים שאכפת להם מאוד מהמצב הקיים, עוד הצעת חוק מועלית לסדר היום, חברת ספנות פרטית אפילו קוראת למרד וזהו. הנהי שנמשך יומיים לפני הזזת השעון ויומיים אחריו נשמע כמו טרוניה מעצבנת של ילד בגיל ארבעים שמסרב להתבגר ועדיין מאשים את אמו השתלטנית כי דרשה ממנו לסדר את המיטה. יום הכיפורים כבר מאחורינו, עד ראש השנה בשנה הבאה כל הסוגיה תישכח מאיתנו, ומה שנגזר עלינו, אנו נקבל בהשלמה ובראש מורכן, לא נזעק יותר מדי ולא נצא לרחובות בקריאות נרגשות. את המחאה אנחנו שומרים לדברים החשובים באמת, אז אין עלינו, אז אנחנו הולכים עד הסוף. לא מתפשרים ולא עוצרים עד שכל דרישותינו המוצדקות מהשלטון מתמלאות. עד האחרונה שבהן.
