בשבוע שעבר הלכתי עם תיאו, בני בן השנה, לרופאה. היו לו חום גבוה, הקאות, שלשולים, נזלת ושיעול. שפעת מצויה שכל ילד מפתח עם תחילת החורף אחרי ביקור בגינה, אבל כשזה הילד שלך אתה פתאום נדרך וכל חולי הופך לקטסטרופה הכי גדולה. אני לא יודע אם הרופאה ידעה משהו על הפרשה המדוברת, אבל היא היתה מודאגת מהרגיל והזהירה אותנו מאיזה וירוס חריף במיוחד שתוקף את העוללים. היא הבהירה שכל הידרדרות במצבו מצדיקה ביקור דחוף בחדר המיון. עכשיו, כשהשפעת שלו היא כבר היסטוריה רחוקה והתא המשפחתי שוב נראה מוגן ובלתי פגיע, פתאום שומעים על הדבר הזה, שככל שהוא אמורפי ככה הוא מדאיג וככה הוא מפחיד. כי ההודעה הזו של משרד הבריאות משאירה אותנו, ההורים שכל כך רגילים להיות מוקפים באינפורמציה ולא מעט פעמים באים לרופאים עם התשובות שהורדנו מהאינטרנט ומהפורומים הבלתי נגמרים, עם המכנסיים למטה. היא לא נותנת לנו אף כלי כדי להתמודד עם הפחד המשתק הזה שהופך כל שיעול, כל וירוס וכל חולשה לסכנה ברורה ומיידית. היא לא מזהירה אותנו משום דבר ספציפי ולא מגדירה לנו את גבולות הגזרה. היא לא אומרת לנו מאיזה גיל צריך להיכנס לפאניקה ובאיזה גיל מגיעה הישועה. היא לא מסבירה לנו ממה צריך להיזהר ואיך אפשר למנוע את רוע הגזירה. אני יודע שזו אמירה נאיבית ואם לא היה לי ילד בטח הייתי טוען שמדובר בשטויות, אבל אם זו כל האינפורמציה שמשרד הבריאות יכול לספק, אז אולי מה שאומרים אצלנו בעדה בכל זאת נכון. אולי עדיף "שלא נדע".
