אני, בתור אמא, רוצה להאמין בהפסקת האש. מי שחי תחת הטרור הזה בשמונה השנים האחרונות צריך להאמין ולקוות שהפסקת האש תחזיק מעמד - לא ימים או שבועות, אלא שנים. לתועלת שני העמים. לצערי הרב, ממרום שנותיי וחיי בשדרות, למדתי להיות סקפטית.
אני מקווה שמנהיגי הפלשתינים ברצועת עזה ישכילו להתעשת, יחליטו שדי להם באלימות הנוראה הזאת שלא מובילה לשום מקום, ובמקום זאת ישקיעו את האנרגיות, הכספים שלהם והמענקים שהם מקבלים ויקבלו מאומות העולם בעבודות פיתוח, בבניית תשתיות, בשיפור תנאי החיים של האוכלוסייה, ברווחה, בחינוך ובעתיד שלהם.
אני מאוד רוצה להאמין שהפסקת האש לא תהיה חד-צדדית כי בזוגיות, בחיים משותפים ובשכנות לא יכולה להתקיים חד-צדדיות. בשמונה השנים האחרונות התקיימה לה חד-צדדיות נוראה, כאשר הם ירו ואנחנו ספגנו וספגנו, עד שאמרנו די, אי אפשר יותר.
אני רוצה להאמין ולקוות שגם אם פניהם של ארגוני החמאס, הג'יהאד ודומיהם הם לא לשלום, לפחות שיקיימו את הפסקת האש לטובת ישראל ולטובתם.
אני רוצה להאמין שהמילה שלום היא לא בומבסטית מדי. יאמרו שאני נאיבית. אבל אני לא. אני מאמינה שגם לצד השני נמאס ממלחמות, מהרג, מהרס, מכאב ומאובדן. גם העם הפלשתיני רוצה קצת שלום, פיתוח, חינוך ובריאות. אני מאמינה שאם זה יבוא - הכרה הדדית, גם אם לא שלום, לא תהיה מילה גסה. ועם כל הכבוד, אני לא רוצה שצה"ל יסיים את העבודה ברצועת עזה. זו אמירה מצ'ואיסטית. אחרי שהמערכה תיגמר אני רוצה שהטקנים ייסוגו לאחור, ובמקומם ייכנסו כלי שלום, טרקטורים וקומביינים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו