השפעתו הברורה ביותר של מבצע "עופרת יצוקה" מורגשת דווקא בזירה הפנים-ערבית: מצרים יצאה כשידה על העליונה, בעוד חמאס - המגובה ע"י האיראנים והסורים - הפסיד בצורה ברורה.
ברור לחלוטין כי חמאס נדרש לתיווך המצרי לצורך הגעה להפסקת אש. ראשי הארגון השכילו להבין כי אם הם מעוניינים למנוע את חיסול שלטונם בעזה על ידי ישראל, עדיף שהציר המצרי ישמש עבורם כמתווך. כתוצאה מכך שיפרה מצרים את מעמדה בכל העולם הערבי: כעת ברור לכל כי המפתח בנושא השליטה על הכנסת הנשק לרצועת עזה נמצא בקהיר.
מנגד, התמונה בזירה הפנים-פלשתינית ביום שאחרי ברורה פחות: כשתושבי עזה יפנימו את שאירע להם בשל מדיניות חמאס, הדבר ייצור מתח פנימי וכעס על ראשי הארגון. שאלת המפתח היא עד כמה יעמוד לחמאס כוחו והאם יצליח למנוע את הידחקותו לפינה - כשמדד חשוב לכך נוגע לשאלה מי ישקם את עזה.
מבחינת מצרים, מאמצה העיקרי יהיה לנסות להשתלט על תהליך השיקום על מנת שזה יתבצע באמצעות כוחות תומכי פתח. בעלי בריתם הסעודים כבר הציעו לתרום כמיליארד דולר למאמצי השיקום, ובלבד שאבו מאזן יהיה זה שינהל אותם. לפיכך, ממשלת אחדות פלשתינית היא כעת אינטרס מצרי מובהק - אך עדיין אין בכוחה לכפות אותו על הצדדים.
הכותב הוא סמנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
