לפני שלוש שנים וחצי עוד היינו בעזה. היו לנו בתים מלאים בילדים וחממות של עגבניות וורדים ובתי מדרש הומים תורה וחידושים. כשיצאנו, השארנו שם בתי כנסת שרופים וקברים פעורים ותמונות של אלף נערות מתייפחות שתפילתן ניקבה את הלב ואת תקרת ההיכל, ושל אלפי נערים נאבקים וחוטפים מכות רצח ונגררים בכוח ובוכים ומתפללים. אולי. אולי משהו עוד יקרה ברגע האחרון. אולי לא יהיה לנו עוד חורבן לב-כות בתשעה באב.
שמענו על החשש ש"נוער הגבעות" הזה מופרע ומוסת ותימהוני, והוא הופך את העשבים השוטים לשדות ומרחיב את השוליים ואחרי ההתנתקות ישתמט ויפרוק כל עול.
שמענו מה באמת הם מגדלים שם בישיבות האלה, ול-מה בעצם הרבנים שלהם מטיפים ולמי באמת תהיה נתונה הנאמנות שלהם בשעות של משבר ובימים קשים.
שמענו שהשבר הממלכתי ירסק את הברית של הציבור הזה למדינה ולצבא ולמוסדות השלטון, ושאולי היא כבר לא "ראשית צמיחת גאולתנו" בשבילם ובמקום זה תצמח לנו כאן מדינת יהודה עם כל המופרעים והקיצוניים והמשיחיים האלה שיעשו עכשיו התנתקות משלהם וישברו את כל הכלים וישרפו את כל הגשרים ויעלו באש את ספר החוקים. מטורפים.
אז הנה הם, המשתמטים. שורה ארוכה, ארוכה.
משתמטים מהנוחות, מהאגואיזם, מהרצון לברוח. מהרצון לצרוח "אמרנו לכם" שחותך להם את הקרביים ומזכיר להם שהם יושבים עכשיו בבתים מקרטון ומתגוננים מאימת הטילים שמפניהם בדיוק הם התריעו.
משתמטים מאלף שאלות שורפות שאף אחד לא רוצה לענות עליהן עכשיו. כי מלחמה. או הפסקת אש. או משהו כזה. אין שאלות.
בחזית שלהם דווקא אין הפסקת אש. אף פעם. הם רוצים הכל. בכל החזיתות. נלחמים למצוא עבודה ובית וקהילה ושותלים עציצים בכניסה לקראווילה וחולמים על חממות גדולות מטופחות וממשיכים ללמוד תורה ולהקים בתים בישראל ולהתגייס למילואים ולשלוח את הבנים לצבא.
מבין כל התיאוריות הביטחוניות והמדיניות והכלכליות שהבטיחו לנו בהתנתקות ובהתכנסות ובהתכבסות של המילים והרעיונות, דבר אחד המלחמה הזו לא יכולה להכחיש: את האצילות ומסירות הנפש שיש כאן.
בימים של פוסט-ציונות ואנטי-ציונות ומטריאליזם ואינדיבידואליזם, הנערים האלה נאבקים להתגייס לצבא שלא רוצה לגייס אותם כי הם "סרבני פקודה", ומתעקשים לשרת ביחידות הכי קרביות, ונהרגים בחוד החנית בתופת בבינת ג'ביל או בג'בליה.
הם יוצאים מחופתם ואומרים לכלתם הטרייה: החיילים שלי מחכים לי, אני חייב ללכת. חכי לי גם את.
הם עוזבים את הבית, את הלימודים, את ספסלי הישיבה ויודעים זה המבחן. כאן. עכשיו נבחנות כל האמיתות, עכשיו מתגשמת נצחיות התורה, עכשיו צריך למסור את הנפש.
והם מוסרים אותה. באהבה עזה כמוות. עזה ממוות. הם מתפללים את תפילת היציאה לקרב ומקווים לנצח במלחמת הקיום הזו את כל אויבינו ומחרפינו ומבקשי רעתנו, ולחזור הביתה. מי לא רוצה לחזור לחייו, לאהוביו, לילדיו שכבר נולדו, לילדיו שעוד מחכים להיוולד.
אבל ארץ ישראל נקנית בייסורים ולפעמים צריך למות עליה כדי לחיות בה. המסירות הזו כל כך קשה להכלה. מי שלא גדל ככה, מי שלא חי ככה, מתקשה להבין.
אלף טרקטורים ודחפורים לא יעקרו אהבת עולם. גם לא אלף קסאמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו