עכשיו, על רקע ההפנמה כי מבצע "עופרת יצוקה" לא שינה את המציאות הביטחונית בדרום ולנוכח הקושי להשיב את שליט, יש לנו הזדמנות - לפני שנכנעים לכל דרישות חמאס, שממשיך לשגר רקטות ולאפשר ירי טילים מהרצועה לישראל - לפעול בשני המישורים. אולי כדאי לממשלה לנסות להפסיק לספק לישות הטרוריסטית המחזיקה את שליט בעזה חומרי גלם, אנרגיה, מים ומזון. אולי כדאי לבודד את אסיריה מהעולם, להפוך אותם לבני ערובה ולפגוע במנהיגיהם ללא "רגיעות" והפוגות. אין לנו שום זכות להרהר בכניעה לתנאי עיסקת שליט לפני שניסינו את כל אלו, בתור התחלה.
בעיניי, עיסקת שליט היא מבחן קיומי והיא תקרין גם על אלמנט ההרתעה שלנו. שרי ממשלת האחדות של 1985, שתמכו כמעט פה אחד ב"עיסקת ג'יבריל" שבה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים שבויים, ידעו היטב כי החלטתם תעלה בנהרות של דם. אך הם נעדרו את המנהיגות הדרושה לעמוד בפני הלחצים של ההורים ושל התקשורת, שתמיכתה בלחצים הללו היתה אז כאין וכאפס לעומת השתוללותה כיום.
עיסקת ג'יבריל היתה אחד השיאים של כניעת מדינת ישראל לטרור. מדובר היה בחידוש שסימן פתיחת עידן חדש של התנהלות אובדנית. מאז הידרדרנו.
עד אותה עיסקה אומללה היתה ישראל מופת עולמי של מלחמה בטרור, כשמבצע אנטבה, שבו שיחררנו חטופים באוגנדה, היה היהלום שבכתר. השיא היה במלחמת לבנון הראשונה, כשהושבו לישראל טייס וחייל גולני שנפלו בשבי אש"ף, ללא כל תמורה, כחלק מעיסקה שבה הורשו ערפאת וחבריו לברוח מלבנון ללוב, כששללם היחיד היה חייהם.
מאז החלה ההידרדרות, שהתבטאה בשחרור מחבלים רבים תמורת שבויים בודדים כדרך קבע, וזאת בידיעה ברורה מראש שהמחיר יהיה יותר חטיפות, מאות נרצחים ובעיקר עידוד חסר תקנה לטרור. המשמעות היא חד-משמעית - אובדן כושר עמידתנו על עקרונות הביטחון הבסיסיים ביותר, אובדן המוביל לאובדן כושר ההרתעה, להגברת הטרור ולמפלות אסטרטגיות בשרשרת. לא צריך ללכת רחוק כדי להבין זאת: תראו כיצד שבים הקסאמים לחיינו לאחר שלא הקפדנו לסיים כהלכה את "עופרת יצוקה".
ובחזרה לעיסקת ג'יבריל. היא, כידוע, עלתה לנו במאות נרצחים באופן ישיר מידי המחבלים ששיחררנו ובפריצת האינתיפאדה הראשונה, שהונהגה בידי המשוחררים. שיהיה ברור: שחרור המחבלים, תוך קבלת התכתיב שלפיו הם חוזרים לשטחי יש"ע, משדרג את תשתית הטרור וגובה מחדש בכל פעם עוד ועוד הרוגים; בנוסף הוא מקשה על כוחות הביטחון אשר נשלחים מחדש למשימה הסיזיפית של ציד חוזר ונשנה של אותם אנשים. רק אצלנו שמות ההרוגים מתחלפים ומצטברים.
מבחינתי, עצם קיומו של ויכוח פנימי בשאלה אם לשחרר מחבלים אשר ברור מראש שבעתיד יתרמו לרצח עשרות אנשים תמורת אדם אחד - הוא סימן מדאיג. הפכנו לחברה המוכנה להקריב מאות אנשים מחר כדי לקבל אדם אחד היום. ובעיקר אני מתקומם על כך שהעיסקה מוסתרת מהציבור לכאורה מכיוון שהשמות עדיין אינם ידועים. האם בני משפחות הנרצחים בסדר הפסח במלון פארק היו יושבים בשקט לו היו אומרים להם בפירוש כי הרוצח עתיד להשתחרר? כרגע הוא עדיין בכלא. האם שוב ישוחרר כחלק ממשחק אכזרי ומטורף? בעצם, אנו מקריבים את העתיד שלנו תמורת "שבוי עכשיו".
לתומכי שחרור מאות המחבלים תמורת שליט אין הפעם תירוצים של "שלום" או "תהליך מדיני". הגישה שלהם בעצם מבטאת סימפטום נוסף לאובדן רצון הקיום שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו