התמונה העגומה שהציג מבקר המדינה ידועה זה שנים. השתלטות הבינוניות על האוניברסיטאות וגזילת הזכות מהציבור להתוות מדיניות הובילו לשתי בעיות עיקריות - שימוש לא מושכל או מושחת בכסף ורמה מחקרית ירודה (לצד מצוינות).
חוקר במוסד ציבורי יכול לתרום בשלוש דרכים עיקריות: בהוראה איכותית, בתרומה לדיון הציבורי ובעיקר - באמצעות מחקר מהשורה הראשונה בזירת המדע העולמית. אלא שבמקרים רבים דווקא מחקר דל ערך הוא המתגמל ביותר בקידום בדרגות ובשכר; קשה יותר להעריך את איכותו של מחקר מאשר למדוד את כמותו בכתבי העת המדעיים. אולי זו הסיבה שהמוסדות האקדמיים בארץ מקדמים חוקרים על בסיס מספר המאמרים שפירסמו ולאו דווקא לפי איכותם.
המל"ג והוועדה לתכנון ותקצוב מועלות בתפקידן; הן מחלקות כספי ציבור בהיקף רחב לאוניברסיטאות ולמכללות, אך אינן עוסקות בהערכת איכות המחקר. יש להנהיג רפורמה חריפה בהרבה ממסקנות "ועדת שוחט", שעיקרה - לאפשר ניהול שמטרתו דאגה למצוינות ולא לפרופסורים.
הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במרכז שלם
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו