לא פעם הייתי עד למעמדים רוויי מתח בין אישים ישראלים לאמריקנים. מאז 1969 דבקו כל הממשלים בארה"ב בקו שהדרך לקידום מעמדם בעולם הערבי היא להפעיל לחץ על ישראל כדי שתמסור שטחים שהחזיקה מאז ששת הימים, תחת סיסמת הכיסוי של "שטחים תמורת שלום". הוויכוח האמיתי עם האמריקנים נסב על רצונם לקבוע עד כמה תיסוג ישראל ולאילו קווים, ואילו הישראלים מחו על הפקעת זכותם להחליט בנושאים חיוניים אלה בעצמם תוך כדי משא ומתן הנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים" היא אותה גברת בשינוי אדרת. כאשר יטען הישראלי כי נסיגות נוספות יסכנו את ביטחון המדינה, ישיב האמריקני כי ארה"ב מחויבת לקיומה ולביטחונה של ישראל. גולדה מאיר כבר הגיבה לכך כשאמרה "עד שתחליטו לעזור לנו - כבר לא נהיה כאן". למיטב הערכתי, כל ראשי הממשלה בישראל לא עמדו בלחץ האמריקני, פרט לאחד - יצחק שמיר. אני ממליץ לנתניהו ללמוד מניסיונו של שמיר. לאורך כל תקופת כהונתו, עמד יצחק שמיר על עקרונותיו. ראשית, מו"מ ללא תנאים מוקדמים ובלי התערבות אמריקנית. שנית, לא תקום מדינה פלשתינית ולא תהיה לאש"ף דריסת רגל בתהליך. שלישית, המשכת ההתיישבות ביש"ע. ובכל זאת, היחסים עם וושינגטון נשארו איתנים כי שמיר ידע מתי לשתף פעולה עם ארה"ב, למשל במלחמת המפרץ הראשונה, ואיך ללכת לוועידת מדריד בלי לוותר על עקרונותיו. ג'ים בייקר, מזכיר המדינה דאז, שלא הצטיין בידידות לישראל, אמר פעם לשמיר כי ארה"ב לא תפעיל עליה לחץ. מה שהוא לא אמר, אך השתמע יפה מדבריו, הוא שארה"ב לא תוכל לקדם דבר באזור בלי ישראל. זהו המנוף שמעניק מרווח תמרון למנהיג הישראלי. ממשלות קודמות בישראל כירסמו בקווים האדומים שלה. נתניהו יצטרך לעמול כדי לשקם טעויות עבר, זה יהיה מבחנו הקריטי. הכותב היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי יצחק שמיר
עם הערבים.
