לאחר העצרת של הקהילה הגאה בכיכר רבין בתל אביב אמר הבמאי איתן פוקס כי הוא "מאוד מאוכזב" מכך שזמר מאוד ידוע, שלא ננקוב כאן בשמו, ביטל את השתתפותו המתוכננת בעצרת הקהילה במוצאי שבת. הוא גם הוסיף ואמר ש"מצער אותי שהוא לא מכיר במה שמוטל עליו כדמות ציבורית", וציין כי חבל ששתי אמניות מוכרות ומפורסמות נוספות "לא נמצאות כאן". למען האמת, לא ממש אכפת לי שפוקס "מאוד מאוכזב" ושהוא "מצטער". מה שאכפת לי טמון בכך שבמאי מוערך וידוע כמותו דווקא לא מפנים את מה שמוטל עליו כדמות ציבורית, וזה, קודם כל, לא לשפוט אחרים. בוודאי לא לשפוט אותם ביחס למוכנותם לפעול למען ובאירועי הקהילה. היציאה מהארון, כמו שפוקס בוודאי יודע, אינה אקט גרנדיוזי בודד, אלא תהליך מתמשך. אי אפשר לדרוש אותה בבת אחת, לרגל ציון אירוע אחד, כואב ככל שיהיה. אפילו האנשים שבהיותם הומוסקסואלים מוצהרים מרגישים כי הם יודעים כל מה שיש כנראה לדעת על משמעות היות האדם הומו - גם הם, אפילו הם, עברו תהליך ארוך של בדידות, עלבונות וחיבוטי נפש עד שבסופו החליטו לצאת מהארון ברעש וצלצולים. התהליך הזה הוא ייחודי לכל אחד ואחד מאיתנו, והזמן שנדרש לו כדי להבשיל ותזמונו אינם פטנט קבוע. לכל אחד יש קצב משלו. יותר מזה, גם ההנחה שעל המפורסמים מבין חברי הקהילה מוטלת חובה פומבית כלשהי לצאת מהארון היא הנחה מוטעית. מפורסמים אינם מחויבים לחשוף את חייהם יותר מכל אחד אחר. בהחלט לא. פרסומם קשור אך ורק ליצירתם ולאמנות שלהם. כל אחד ואחד מאיתנו עורך את חשבון הנפש שלו וסוקר בקפדנות רבה מאוד את השלבים בדרך לקבלת ההחלטה החשובה הזאת - לצאת מהארון. יש שעושים זאת מהר, לאחרים זה לוקח זמן, לפעמים - הרבה זמן. אבל בכל מקרה איש אינו מכיר את הארון שלנו טוב מאיתנו ולאיש אין זכות להחליט בשבילנו מתי, או אם בכלל, ניפר-ד ממנו. זמן רב מאוד לקח לנו עד שראינו את הדרישות הטבעיות שלנו לכבוד הדדי, להכרה בזכויותינו, לשוויון בפני החוק ולחינוך לא מפלה - מתמלאות. ואולי מוטב לציין, מתמלאות לפחות בחלקן. אבל הבסיס לכל הדרישות האלה היה ועודנו - כבדו אותנו! הבקשה הזאת - כבדו אותנו - אינה רלוונטית רק כשהיא מופנית אל אנשים מחוץ לקהילה. הדרישה לכבד כל אחד ואחד מאיתנו כאינדיבידואל מופנית גם לאנשים בתוך הקהילה. פוקס ייטיב לעשות אם יפנים גם אותה. הכותב הוא שדרן רדיו, מבקר קולנוע ופזמונאי
