איכות הסביבה, כאילו

בשנות ה-60 היוותה התרבות ההיפית איום על התרבות הממסדית. סממניה החיצוניים של ה"היפיות", למשל שיערם הארוך של הבחורים ההיפים, הפכו מעין סדין אדום עבור הציבור השמרני-בורגני, ערעור על תפיסת עולמו.

כעשור ומשהו לאחר מכן האיום הוסר. סממניו נבלעו לתוך המערכת. שיער גברי ארוך הפך לעניין לגיטימי ומקובל, לא מעורר חשש או הסתייגות. משמעותו החתרנית עוקרה; השיער הגברי הארוך גוהץ ושוטח ורוקן ממשמעותו הסמלית - כאשר נשאב כעניין של אופנה לחיק תרבות הצריכה המיינסטרימית. כוחו של הגיהוץ המשטח הזה פעל גם על סממנים נוספים של המאבק החברתי ההוא - חולצות הטריקו הצבעוניות, דיוקנאות של אישים כצ'ה גווארה, הצמחונות - והפך גם אותם לפריטי אופנה ו"לייף סטייל".

כשלושה עשורים לאחר מכן עובר מאבק חברתי נוסף - המאבק הסביבתי - תהליך דומה של ריקון מתוכן וממשמעות תוך אימוצו על ידי התרבות השלטת. עד לא כל כך מזמן ההתעסקות האקולוגית היתה נחלתם של פעילים כבדי ראש, שנתפסו בציבור כקבוצה זועפת וקטנה עם אג'נדה שולית ופסיכו-אפוקליפטית. עכשיו כאילו כולם גרינפיס.

כלומר, אף אחד לא באמת, אבל כל אחד רשאי לחבוש את הכובע ה"ירוק". גם מי שפרנסתו על זיהום. בעלי רשתות תדלוק משוררים את אהבתם לכדור הארץ ומוכרים "דלק ירוק"; אנשי הון ובעלי חברות מגלים לפתע את דאגתם העמוקה ל"סביבה" ומכריזים על קוד אתי-אקולוגי שיונהג בעסקיהם.

וכל אחד מוזמן להשתתף בחיבוקי הזה. למה לצאת לאוקיינוס הקר למרדף בסירת גומי אחר איזו מכלית מזהמת ולהסתכן בחבית בראש ממרומי הסיפון, אם אפשר לגייס את השכנים לבניין ולשתול יחד "גינה אורגנית" קטנה בחצר המשותפת? גם להכריז על "יום כדור הארץ" בבתי ספר ולהעביר "הפעלות" בנושא לילדי גן זה נחמד מלרדוף בים אחר אותה חבית שפכים.

הנרטיב הירוק, הסביבתי, האקולוגי, או איך שרוצים לקרוא לזה, הפך מוצר פנאי בורגני, ומן הסתם גם מכשיר עזר שיווקי. במילים אחרות, הממסד לקח את הסיפור האקולוגי, אילף אותו והפכו לחיית מחמד. היום די בכך שחברה כלשהי תפרסם איזה "מניפסט" סביבתי, ותגבה אותו בהחלפת כוסות הפלסטיק במכונת הקפה שלה בכוסות נייר, כדי שתוכרז כחברה ירוקה - חברה שבעל התודעה הסביבתית יקנה את מוצריה בלב שקט.

זו הטקטיקה של הפיכת המאבק הסביבתי לבדיחה בורגנית. טקטיקה נוספת היא הפרטת המאבק. לאחרונה עובר מרכז הכובד של האחריות הסביבתית אל האזרח, אל הפרט. פחות ופחות שומעים על מאבקים במפעלי תעשייה ובחברות - שהם מן הסתם המזהמים הגדולים, ויותר ויותר שומעים על מה שיכול לעשות המזהם הקטן, האזרח. למשל, לארוז את קניותיו בסופר בשקית נייר במקום בניילון, או להשתמש מדי פעם באוטובוס במקום במכונית.

עם כל הכבוד לצעדים אלה, משמעותם סמלית. הם מעידים כי לעושיהם יש "תודעה סביבתית" - אלא שתודעה זו עקרה. היא התוצאה המשוטחת של שינוי התדמית שעבר המאבק הסביבתי הוותיק והקשיח, שינוי שמאפשר להפנות את האצבע אל האזרח הקטן. אזרח שבאמת רוצה להוריק יידרש למעשים קיצוניים קצת יותר מנטילת שקית הנייר ההיא: למשל, להיפרד מהמכונית, יחד עם רוב מכשירי החשמל שיושבים בביתו, ולצמצם את קניותיו בסופר, ובכלל, בחצי. אלא שצעדים כאלה נתפסים כנוגדי קידמה וממילא נראים לא מציאותיים כרגע.

התודעה הסביבתית היא כעת תחביב - מצב נוח ורצוי לבני המגזר העסקי. יצרני הרכב הבינו שגם אם יפורסמו השכם והערב בתקשורת נתונים חמורים על זיהום ממכוניות, ההמונים לא ינטוש את רכביהם. הציבור הבהיר את סדר העדיפויות שלו - בריאות היא עניין חשוב, נכון, אבל המשך השימוש בסלולרי חשוב לא פחות; הרי אין לצפות שיוותר עליו אחרי שכבר התרגל. בעיקר לא כשהאייפון החדש בדרך ואפשר להשיגו גם בצבע ירוק.

הכותב הוא סופר

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו