נשים רבות זו עם זו, גברים נלחמים אלו באלו, ובכל זאת כשנשים נוהגות בתוקפנות זו כלפי זו, קהל הצופים מזיל ריר ללא הפסקה. רב העיסוק הפופוליסטי בשאלה מדוע נשים אינן מפרגנות זו לזו - אם משום שהקנאה היא טבע שני לנו, או אם משום שהמאבק על המבט הגברי השליט הוא שמאלץ אותנו לנהוג כמו בכל מאבק הישרדותי דרוויניסטי ולשלוף ציפורניים. חלק מרכזי מאפיון של קבוצות מדוכאות הוא הסכסוך הפנימי שהן שרויות בו. השסע מוליד חוסר סולידריות והופך לנשק האולטימטיבי והקל ביותר של המדכא.
בכל מקרה, אנחנו רחוקים ורחוקות ממצבנו הטבעי הראשוני עד כדי כך, שאיננו יכולות ליצור חיץ ולהבדיל בין מה שהוא טבעי לנו ובין מה שאימצנו כחלק מהבניה תרבותית ומשנים רבות של חינוך מפלה, מחליש ומפורר.
מי שמגדלת בנות מופתעת מעוצמת הרגשות שבנות רכות בשנים מסוגלות לעורר זו אצל זו. רוב האמהות חוות שחזור של אותם ייסורים שליוו אותן בילדותן ביחסיהן הקרובים והכואבים עם חברותיהן. חסרות אונים אנו עומדות מול העוצמות האדירות הללו, בלי להיות מודעות למסרים שאנו מעבירות, אשר מעצבים את מערכות היחסים התחרותיות הללו.
מחשבות אלו עולות בי לנוכח המאבקון הפוליטי הזעיר בין מרב מיכאלי לשלי יחימוביץ'. למען ההגינות, אומר כי מרב היא חברה אהובה, אך אנסה שלא לתפוס צד ובכל זאת לומר מילה על האחריות המוטלת על נשים בצמרת לתרבות הפוליטית בכלל ולנשים בפוליטיקה בפרט.
ייתכן שליחימוביץ' טיעונים ענייניים כבדי משקל נגד ההתמודדות של מיכאלי בעבודה, אולם הדרך, כפי שפורסם בכלי התקשורת, שבה בחרה לבטאם, אינה ראויה כשמדובר בקולגות, והיא נפסדת במיוחד כשמדובר בשתי נשים שהן קולגות.
אנחנו לא מושלמות בוודאי, ויחימוביץ' לא אחראית לתיקון כל העוולות ולריפוי כל החוליים, אבל כמנהיגה, ובתקווה שגם כראש ממשלה, היא יכלה להעניק לנו מודל טוב יותר של הידברות כנה, נדיבה ומכבדת. נשים עדיין נאבקות על מקומן בין מקבלי ההחלטות, וכל אחת - גם אם היא בעלת עוצמות ויכולות כגון מרב מיכאלי - שנושמת עמוק ומחליטה להיות חלק מהפורום המצומצם הגברי באופיו ובנציגיו, ראויה בשלב הראשון לברכה ולתמיכה. אחר כך אפשר לדבר על כל העניינים האחרים, בלי לטשטש ולמרוח את חילוקי הדעות.
יש נשים שאוהבות להבטיח כי נשים יביאו איתן פוליטיקה אחרת. איני אוהבת את ההבטחות המגדריות הללו, לא רק משום שהן עדיין לא התבררו כנכונות, אלא מפני שהן משאירות אותנו בעולם של כיפופי ידיים. אותי יספק שנשים יעשו זו לזו מה שקרוי בפי הילדים "סולם גנבים". כדי לקפוץ מעל תקרות הזכוכית ולחדור מבעד לחלון כשהדלתות הראשיות סגורות, יש לשלב את שתי הידיים בחוזקה, להתכונן לקבל את הרגל המזנקת, וגם אם לרגע המשא מכביד, הזינוק המהיר למעלה שווה את זה. אנחנו זקוקות לדחיפה הזאת, עדיין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו