רבות דובר על “מתקפת הנועם” של נשיא איראן חסן רוחאני על רקע נאומו המתוכנן בעצרת האומות המאוחדות בניו יורק השבוע. אמנם מונח זה ציני ביסודו, אך הכתבים והפרשנים העושים בו שימוש בתוארם את מהלכי הפיוס של רוחאני אל מול המערב -- בין היתר כדי לתאר מאמר דעה שרוחאני פרסם ב-"וושינגטון פוסט" וראיון שהעניק לרשת NBC -- רציניים לגמרי.
זהו המשך ישיר לגישה הרווחת כלפי הנשיא החדש של הרפובליקה האסלאמית. אכן, כל מה שהיה על רוחאני לעשות על מנת שהמערב ישתכנע כי הוא "מתון" היה להגדיר את עצמו כמתון. קודמו בתפקיד מחמוד אחמדינג'אד היה הרבה יותר קשה לעיכול עבור פנטזיונרים של שלום מזרח תיכוני. השנאה הגלויה שהוא הפגין, כמו גם הראוותנות בנושא הגרעין והאיומים ברצח עם הקשו עליהם בניסיונם לבטל את האיום הגלום במשטר כוהני הדת בטהראן. וזאת, על אף מאמצים כבירים לאפשר לו ליהנות מהספק, שלא לדבר על מתן בימה בדמות אוניברסיטת קולומביה בניו יורק.
באופן אירוני, ללא התבטאויותיו התכופות של אחמדינג'אד בנוגע למותו של המערב והשמדת ישראל בפרט, ארה"ב לא היית מצליחה לגייס תמיכה בינלאומית לקמפיין הסנקציות הכלכליות על איראן. המנהיג העליון באיראן והמושך בחוטים, עלי חמינאי, הגיע למסקנה שאחמדינג'אד הוא נטל כבד המכביד על יכולתה של איראן להשיג הגמוניה עולמית ואזורית.
ואז הגיע רוחאני.
אז מה אם הוא היה מנאמניה של המהפכה האסלאמית שהפילה את השאח והעלתה את האייתולה חומייני ב-1979. אז מה אם הבן שלו התאבד בגלל שהוא "מתבייש לגור בסביבה שבה עליו לשקר לחבריי מדי יום ולהגיד להם שהאבא שלי...אוהב את האומה בעודי יודע שהאמת היא ההפך המוחלט." אז מה אם במהלך כהונתו כמזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן הוא דיכא באלימות הפגנות באוניברסיטת טהראן וגרם לכך שסטודנטים "נעלמו" ולא שבו. אז מה אם ב-2005 הוא שיבח את פועלו כראש צוות המשא ומתן ולענייני גרעין ואמר למועצה העליונה לתרבות המהפכה: "בעודנו מדברים עם האירופאים בטהראן, אנחנו מתקינים ציוד בחלקים שונים במתקן באיספהאן... באמצעות יצירת אווירה נינוחה, אנחנו יכולים להשלים את המלאכה."
כל זה לא חשוב כי רוחאני ניצח בבחירות לנשיאות שהתקיימות ביוני. בעולם המטירו עליו שבחים בשל היותו מתון לכאורה; הנה מישהו שאיתו באמת אפשר יהיה "לשאת ולתת."
ובכן, החלק האחרון נכון. רוחאני אכן ישמח לנהל משא ומתן. זה מה שהוא עושה הכי טוב. כך הוא יעמעם את הרעש שעושות הצנטריפוגות בעודן מסתובבות עם אורניום מועשר. הוא מתרברב בזה בפרסית מדי יום. נסיעתו לניו יורק -- בפעם הראשונה כנשיאה של איראן -- נועדה בראש ובראשונה למטרות יחסי ציבור.
"אני ועמיתי ננצל את ההזדמנות כדי להציג את פרצופה האמיתי של איראן - כמדינה מתורבתת הרודפת שלום", הוא אמר ביום שני, "במסעי זה, אני אנסה לבטא את קולם של האנשים המדוכאים באיראן על במת העולם ועלינו להגיד שנתיב הסנקציות הוא נתיב בלתי חוקי שאינו מתקבל על הדעת".
הנה לכם רוחאני האמיתי. הדבר היחיד שלא מסתדר הוא קביעתו של חמינאי כי ניסיונו של רוחאני להושיט יד למערב -- ללא קשר לרמת ההונאה הכלולה בכך -- מבטאת "התגמשות היסטורית." כדי ליישב בעיה זו אפשר לעיין בדוח שהמכון לחקר תקשורת המזרח התיכון(MEMRI) פרסם ביום שני. הדוח קובע שעלי אכבר האשמי רפסנג'אני, נשיא איראן לשעבר ודמות מפתח בממשל בטהראן, הוא זה שהגה את המהלך.
רפסאנג'ני התמודד בבחירות לנשיאות ביוני אך נפסל על ידי חמנאי בגלל הביקורת על המדיניות של המנהיג ועל יכולות המנהיגות שלו. רפסנג'אני העביר את תמיכתו לרוחאני ולכן עלייתו של רוחאני נתפשה כניצחון של רפסאנג'אני והוא זה שעכשיו מושך בחוטים.
מאז הבחירות רפסנג'אני לא מפסיק להתריע כי איראן תקרוס ללא שינוי משמעותי. אבל, הדוח מציין, "רפסנג'אני, אשר מעמדו מקביל לזה של חמינאי... ואשר אישיותי מגלמת את המהפיכה האיסלאמית, אינו איש דוגמתי. המטרה העליונה שלו... אינה זניחת שאיפותיו של המשטר המהפכני אלא הבטחת המשך קיומו. מבחינתו, מתינות הינה אמצעי זמני אך הכרחי של המשטר לנקוט אם ברצונו להמשיך לצעוד אל עבר יעדיו ולכן הוא מרבה באזכור "הסכם חודייביה" (הסכם שהנביא מוחמד ביטל כעבור שנתיים לשם כיבוש העיר מכה) ו-"ריאליזם איסלאמי" ואת הצורך ב"שתיית כוס הרעל." ולכן יש להתייחס אל נאומו של רוחאני בפני באי העצרת הכללית של האו"מ כאל "מתקפת נועם" מבית היוצר של המומחה למתקפות נועם, רפסנג'אני, ובהתאם לכך , יש להתייחס אליה בביטול.
רותי בלום כתבה את הספר -"To Hell in a Handbasket: Carter, Obama, and the 'Arab Spring'"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו