על אופטימיות, עוגיות וסרטן שד

אחת משמונה נשים עלולה לחלות בסרטן השד. עד כה - סטטיסטיקה. ננסה אחרת: רישמו שמות של שמונה נשים מסביבתכם הקרובה. על מי מהן הייתם מוכנים לוותר? שאלה קשה? עיצמו עיניים ומחקו שם אחד, בלי להסתכל. במי הגורל בחר - באחות? באמא? באישה? בחברה הכי טובה? קשה למצוא היום משפחה שמחלת הסרטן לא נגעה בה, בייחוד כשאנו מדברים על סרטן השד. כ־4,000 מקרים חדשים מתגלים בכל שנה בישראל. 4,000 נשים צעירות ומבוגרות שנכנסו לסטטיסטיקה. 

באופן אישי, המספרים אף פעם לא דיברו אלי. גם לא הנתון המזעזע, שכרבע מחולות סרטן השד בישראל הן מתחת לגיל 50. כבר מזמן שסרטן השד אינו "מחלה של מבוגרות", ובכל זאת הסטטיסטיקה והכותרות חלפו לידי. עד אותו רגע לפני שנתיים, שבו גיליתי שהמחלה נגעה ביקרה לי מכל והתברר לי שאמי לקתה בה. לצערי, זה בטבע שלנו - כל עוד הדבר לא נוגע בנו באופן אישי, הוא נמצא מחוץ לתחומי העניין. ארגונים, חברות מסחריות ומומחים שונים יוצאים מגדרם כדי להסב את תשומת ליבנו למחלה הארורה, ממזרח ועד מערב נצבעים בניינים ואתרים שונים בוורוד, ואנחנו אדישים, מתעלמים מהסטטיסטיקה ומתפלאים כשמתקבלת שיחת הטלפון ובה הבשורה הקשה. הייתי רוצה שהמספרים ידברו אליכם, שתבינו שסטטיסטיקה היא בעצם חיים של אנשים. וכמו שאחת משמונה נשים תחלה, בזכות גילוי מוקדם כ־90 אחוזים יחלימו. 

כאשר אני מדבר על הנחיצות שבבדיקה מקדימה, אומרים לי רבים: "אבל את אישה צעירה ובריאה, מדוע את צריכה להיבדק?". התשובה שלי פשוטה: לסרטן השד אין גיל. המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולות להעניק לעצמנו היא גילוי מוקדם - האפשרות היחידה שלנו לקחת אחריות לגורלנו, בדיוק כפי שאמא שלי עשתה כשניגשה להיבדק. בעוד כמה ימים אחגוג את גיל 37, ואני יודעת בדיוק איזו מתנה להעניק לעצמי.

אני מגיעה מעולם של אוכל, טעמים, צבעים, שמחה, ובדיוק מהמקום הזה בחרתי לחבור לעמותת "אחת מתשע" לפרויקט "העוגייה הוורודה שלי". עם זאת, אני שומעת קולות המזועזעים מכך שהשנה קושרים את המחלה הנוראית, סרטן השד, לאוכל. הייתי רוצה לענות לכולם באמצעות האמירה החזקה à la guerre, comme à la guerre - במלחמה, כמו במלחמה, ונגד סרטן, כל אמצעי הוא מקובל מבחינתי. בין שזה להצטלם בעירום או לגלח את הראש ובין שליצור עוגיות בצבע ורוד. במקרים של התמודדות עם סרטן, ובייחוד עם סרטן השד, גם אם נעצום את העיניים, נאטום את האוזניים ונעשה כאילו המחלה הזאת אינה קיימת כלל, היא תיגע בנו בדרך כזאת או אחרת. אחת משמונה - זה קרוב מדי. זה נוגע לכולנו. אף אחת לא חסינה.

חברתי היקרה, הצלמת קארן גילרמן, תמיד אומרת לי ש"גם בטיפה האחרונה צריך לראות את הכוס המלאה". זוהי בדיוק מטרתה של "העוגייה הוורודה שלי" בשיתוף עמותת "אחת מתשע" ושורה של שף־קונדיטורים מובילים. כל אחד מאיתנו הכין את גרסתו לעוגייה ורודה, שתימכר במהלך חודש אוקטובר ביותר מ־20 סניפים ברחבי הארץ של מיטב הקונדיטורים. ההכנסות קודש לעמותת "אחת מתשע" ולתמיכה בפרויקט "לצידך", שבמסגרתו נשים שחלו מלוות לאורך הדרך נשים שגילו את המחלה. החברויות והקשר האמיץ שנוצרים בין אותן נשים הם השראה עבורי. 

אמי, לשמחתי הגדולה, ניצחה את המחלה גם בזכות האופטימיות האינסופית הטמונה בה. מהרגע הראשון שבו המחלה התגלתה, היא לא הפסיקה להילחם ולנסות כל דבר שרק יכול לעזור. בדרך זו היא נתנה לי, וממשיכה לתת לי, דוגמה אמיתית. בזכותה, הבנתי שרק לדבר זה לא מספיק. מי שמכיר אותי יודע שאיני אדם של דיבורים, אלא של מעשים. 

הייתי רוצה שהעוגייה הוורודה - על כל משמעויותיה - תיכנס לכל בית בישראל ותהפוך לנושא לשיחה בין בנות משפחה, בין חברות, בין אימהות לנערות. אני מאמינה שעוגייה ורודה קטנה יכולה לעשות שינוי גדול. 

הכותבת היא אשת קולינריה, יזמית וגסטרונומיתטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו