לחזור להרווארד

ב־35 השנים האחרונות השתתפו מאות עובדי ציבור, בכירים בצבא ובשירות המדינה, בתוכניות הלימודים במלגת קרן וקסנר, בבית הספר קנדי למינהל ציבורי באוניברסיטת הרווארד, שהוא מהטובים בעולם בתחומו. בבסיס ההצלחה של הקרן עמד החיבור שלה להרווארד, על המצוינות המאפיינת אותה, שהופכת את הלימודים לחוויה מעשירה ברמה האקדמית, וגם לנוכח העובדה שהיא מושכת אליה סטודנטים מצטיינים מכל העולם.

ב־7 באוקטובר הכל השתנה. חוסר המסוגלות של ראשי האוניברסיטה לגנות באופן חד וברור את זוועות חמאס ולהגן על הסטודנטים היהודים והישראלים בקמפוס מפני ביטויי שנאה וקריאות להשמדת ישראל, הביא עימו סימני שאלה רבים ביחס לשותפות בין קרן וקסנר לאוניברסיטה, והנהלת הקרן החליטה לנתק את קשריה עם הרווארד.

השיתוק המוסרי שאחז בהרווארד בעקבות הטבח לא היה ייחודי רק לה. רוב הנהגות האקדמיה האמריקנית לא הצליחו להתעלות ברגע האמת ונקטו שתיקה עצובה, שבויות בחששות מפני תביעות בהקשר של חופש הביטוי וביקורת בשל שיח פשטני של "חזקים מול חלשים". בסופו של דבר, הן פחדו להביע עמדה נכונה מוסרית, גם אם לא קלה מבחינת הלך הרוח הציבורי בקמפוסים.

למרות זאת, כבוגר גאה של תוכנית המנהיגות של קרן וקסנר, אני מאמין שנטישת אוניברסיטאות העילית של ארה"ב תהיה טעות שעליה נצטער בעתיד. מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של קרב על התודעה. אם ננטוש את הקרב הזה, נכשיר את הקרקע לזריעת עוד שנאה ותפיסות מעוותות של תמיכה בטרור רצחני.

בעוד שנים נשאל את עצמנו איך נטשנו את הזירה המשמעותית ביותר, שבה אפשר להשפיע על עתיד המנהיגות של החשובה במדינות ושל האליטה שמגיעה ללמוד בה מכל העולם. איך לחצנו על פילנתרופים יהודים להפסיק לתמוך באוניברסיטאות ולהשאיר את הזירה לאויבינו, שחלקם משופעים במשאבים ונחושים להשפיע על ארה"ב. מעבר לכך, ויתרנו על החוויה המעשירה של לימודים באוניברסיטה מובילה, עם סטודנטים אמריקנים וזרים, שתורמת לישראל ולשירות הציבורי תרומה שלא תסולא בפז.

כישראלים עלינו להשמיע את קולנו בכל מקום. להיות נוכחים. אין כמו היכרות ושיח כדי לשכנע ולשנות צורות חשיבה. הדרך הקלה היא לכעוס ולנטוש, אבל זו אינה הדרך הנכונה לטווח הארוך

הזירה האקדמית האמריקנית אינה עשויה מקשה אחת. אלו הקוראים להשמדתה של מדינת ישראל הם מיעוט קולני. לצידם יש רבים מאוד, שגם אם יש להם ביקורת הם מעוניינים כמונו בטובת המדינה, וכשאנחנו נוטשים הם נותרים לבד במערכה.

כמי שחי את הזירה האמריקנית בתפקידי כיום, וכמי שצבר ניסיון רב בקמפוסים אמריקניים כשכיהנתי כקונסול הכללי של ישראל בבוסטון, אני יודע שיש לנו שותפים רבים. מחובתנו להיות שם גם כדי לחזק אותם. כישראלים עלינו להשמיע את קולנו בכל מקום. להיות נוכחים. אין כמו היכרות ושיח כדי לשכנע ולשנות צורות חשיבה. הדרך הקלה היא לכעוס ולנטוש, אבל זו אינה הדרך הנכונה לטווח הארוך. קל לשונאי ישראל להביע עמדות כשאין מי שמאתגר אותם. אני מציע לחזור לאוניברסיטאות העילית האמריקניות תוך שאנו נחושים להשפיע מבפנים. יש לנו הכוחות האינטלקטואליים להתמודד עם האתגר.