חולים השרויים בתרדמת ממושכת עשויים לגלות יציבות ועמידות לאורך שנים, חרף ירידה משמעותית בתוחלת החיים.
סביבה תומכת ומחבקת הכוללת נוכחות, מגע וקולות מוכרים ואהובים של בני משפחה וחברים, יכולה לסייע ליציבות רגשית וגופנית של המטופל השרוי בהכרה ירודה.
במקרים שבהם מצבו של המטופל יציב וקיימת התאמה של הבית לצרכים המיוחדים (מכשור, השגחה צמודה, זמינות מטפלים שונים, תרופות וכדומה), אפשר לטפל בו במסגרת הבית. קופות החולים השונות מסייעות ותומכות בתהליך הטיפול הביתי.
אי אפשר לקבוע מראש את המסגרת האופטימלית, והיא צריכה להיות מותאמת לכל חולה וחולה.
אנו מכירים כמה חולים שהועברו לביתם ומצבם נשמר יציב במשך שנים.
עם זאת, עקב מצבם הגופני הכללי, בצירוף המחלה היסודית שבה לקו, קיימת שחיקת יתר של מערכות הגוף השונות (כליה, כבד, לב וכלי דם, ריאות וכו').
בשלב מסוים אפשר לצפות להידרדרות מואצת, אשר מובילה לקריסת מערכות כללית ובלתי הפיכה. במצב זה הטיפול העיקרי הוא תומך.
פעולות הרואיות, קרוב לוודאי, לא יועילו. השפעתן תהיה ככל הנראה זניחה, ואף לא יהיה בהן כדי לשמור על כבוד האדם של המטופל.
הכותב הוא מנהל המרכז הרפואי השיקומי רעות תל אביב