אני מתגעגעת לילדים שלי. כבר ארבעה ימים שהם ב"גלות" אצל סבא וסבתא בצפון, בנוהל הקבוע בכל פעם שהמצב אצלנו מתחמם. בכל ערב כשאני בדרך למיטה, מותשת, עייפה ומוטרדת, אני עושה סיבוב מהיר בחדרים שלהם, מנסה לשאוף את הריח שלהם ונכנסת לתוך עוד לילה של ביפרים, הודעות ווטסאפ ואזעקות.
תשאלו אותי אם אני מפחדת, התשובה היא לא. וזה לא משום שאני גיבורה גדולה וזה לא משום שאני חושבת שאני מחוסנת, זה כנראה רק משום שזה כבר סוג של הרגל.
אבל הפעם זה קצת שונה. הפעם אני בתפקיד שלא מאפשר לי לארוז חצי בית (בעיקר דברים שממש לא צריך, נעלי ספורט?! נו, באמת) ולנסוע יחד איתם לשבוע או לשבועיים של אסקפיזם. הפעם הם נוסעים סולו והפעם אני מתגעגעת. הרבה מתגעגעת.
הבכורה שלי נולדה לתוך האינתיפאדה השנייה, ההיא שהתחילה לפני 14 שנים. "צבע אדום" (או בשמו המקורי - "שחר אדום", זוכרים?) היה שיר ערש או לחלופין קריאת התרנגול בשבילה. אחיה אמנם נולד שבע שנים מאוחר יותר, אבל כדי שלא נצטרך לעבוד קשה גם הוא התרגל מהר מאוד למצב. במשך השנים הם למדו לחיות בשלום (אוי, זה נשמע נורא) עם "המצב", כמו שקוראים לזה אצלנו. בכל פעם שנשמעה אזעקה הם אפילו לא הרימו את הראש מהמשחק שבו הם היו שקועים (אל דאגה, הבית שלנו מבוטן, לא מדובר פה בחוסר אחריות הורית), והיחיד שהקפיד בכל זאת להיכנס לממ"ד היה קסלר, הכלב המשפחתי.
אבל תכלס, זה לא חיים. אני אוהבת את נתיב העשרה, אוהבת את האנשים, האווירה, הנוף וכן, אולי את התמימות ואת תחושת השליחות שמדי פעם אנחנו מרגישים פה. אבל ככה זה לא אמור להיות וכולנו יודעים את זה וממשיכים הלאה. הבדיחה הפופולרית בקרב חבריי היא שפתיחת תוכנית חיסכון לטיפול פסיכולוגי היא הדבר הכי אחראי שאנחנו עושים למען ילדינו. בכל סבב שכזה עולות מחדש אותן שאלות: לאן הפעם? נצא לחופשה מאולצת באילת או שנסתפק בסבא וסבתא? נכון, יש לנו את החוסן (מילה שמאוד אוהבים להשתמש בה) ואנחנו כמעט לא מתלוננים (לא בקול, בכל אופן), אבל זה רק כדי שאולי, רק אולי, יהיה לנו שקט לעוד שנה, שנה וחצי. וגם אם אחר כך יהיה פה ושם "צבע אדום", שלא בטוח שיקבל אזכור בתקשורת, נוריד את הראש, ניקח אוויר ונחזור לשיגרה. אבל תכלס, זה לא חיים. ככה זה לא אמור להיות.
עוד מעט אלך לעוד הערכת מצב בחמ"ל של העירייה, ולכמה שעות אמלא את תפקידי הכי טוב שאוכל. ואז ברגע אחד, כשהטלפון שלי יצלצל ועל המסך תופיע המילה "אבא", אני אלחש לשפופרת "לא יכולה, אני באמצע", ובמקום קול בוגר ועמוק אני אשמע קול קטן שישאל: "אמא?" וזהו - כל הצוק וכל האיתן מתמוטטים, הגרון נחנק והדמעות מציפות את העיניים. אני מתגעגעת אליכם, ילדים שלי.
הכותבת היא תושבת נתיב העשרה, על גבול רצועת עזה, דוברת עיריית אשקלון