לאחרונה החל ויכוח ציבורי על מועד מתאים ליציאת צה"ל מהרצועה. יש כאלה שטוענים שזה הזמן לסיים את המבצע, היות שלטענתם הוא כבר מיצה את עצמו והשיג את יעדיו. לעומתם, יש כאלה שמצדדים בכיבוש מלא של עזה עד ביעור חמאס מתוכה, גם אם הדבר יהיה כרוך במחיר גבוה.
לנו, תושבי "חוטף עזה", ברור שעל צה"ל לשהות ברצועה עד להרס מוחלט ומקיף של כל המנהרות ההתקפיות שנחפרו בה במהלך השנים האחרונות. מבחינתנו, דין מנהרה כדין אקדח מעשן שמכוון כל הזמן אל ראשינו ואל ראשי ילדינו. וכי מישהו מעלה בדעתו את האפשרות להשאיר אזרחי מדינת ישראל חשופים וללא כל הגנה בפני מרצחי חמאס?
כדי שזה יקרה, ברור שצה"ל צריך להיות ברצועה בתנועה מתמדת ולא בעמדות הגנה נייחות, שמאפשרות התקפה או תכנון התקפה עליהן. הלוחמים צריכים לעבור מבית לבית, משכונה לשכונה, ולטהר אותם ממנהרות. פעילות צבאית שכזו מחייבת את המפקדים ליזום התקפות פתע, להגיע מכיוונים בלתי צפויים ולהשתמש במודיעין הזמין שבידיהם. ימי הלחימה עד היום הניבו גם שבויים לא מעטים, אנשי חמאס שאוגרים מידע חשוב ביותר. אין כל ספק שאנשי השב"כ עושים לילות כימים, לצד הלוחמים, ומספקים לפיקוד הצבאי מידע יקר ערך, שלא היה בידיהם בעבר.
אנחנו כואבים ובוכים על כל חייל שנהרג או שנפצע ויודעים שהחיילים הצעירים מקריבים את נפשם כדי לאפשר לנו לחיות בבטחה וללא איום מרחף מעל לראשנו. אין לנו כל ברירה אחרת, הגענו למצב שזה "או אנחנו או הם".
חמאס הצליח לחפור אלפי מנהרות, כאשר כמה גורמים אצלנו כנראה נרדמו בשמירה. אני יודע שהשב"כ וצה"ל התריעו על איום המנהרות, אך האזהרות הללו נפלו בדרך כלל על אוזניים אטומות. גורמים שקשורים לביטחון הלאומי ולקבלת ההחלטות במדינה לא צילצלו בפעמונים הנכונים ולא הדליקו פרוז'קטורים אדומים בפני מי שצריך. הדבר הזה מחייב הקמת ועדת חקירה בלתי תלויה והסקת מסקנות.
כיום המצב הוא שצה"ל נלחם ברצועה ופועל כדי לחשוף מנהרות. המנהרות הן למעשה איום קיומי למדינת ישראל, כי עצם קיומן עשוי לגרום לאוכלוסייה גדולה לנטוש את האזורים הבלתי בטוחים. לכן על צה"ל להישאר ולהילחם עד שלא תיוותר מנהרה אחת על תילה. אין לנו טעם בכל פשרה או הסכם כלשהם להפסקת אש. גם אין לנו ברגע זה מטרה לחסל סופית את ארגון חמאס הרצחני. למדנו על בשרנו שרק אנחנו יכולים לשמור על עצמנו ואף לא אחד יעשה את העבודה הזו במקומנו. אנחנו מעדיפים לחיות בביטחון ושישנאו אותנו ארגוני השמאל בעולם, מאשר לחיות בפחד מתמיד ולהיות מושא אהבתם של חנין זועבי וארדואן.
הכותב הוא סא"ל (מיל') ותושב קיבוץ זיקים