בין ברצלונה לעמונה

ברצלונה, 1263, מלך ארגון "מזמין" את הרמב"ן ל"ויכוח" מול נציגי הכנסייה. הסיבה ל"ויכוח" - הכנסייה, באמצעות נציגה, ביקשה לטעון שבתלמוד יש הוכחות לשילוש הקדוש, חייו של ישו לאחר מותו, ואלוהותו.

מדוע אכפת היה לנוצרים אם בכתבים היהודיים יש הוכחות לאמונה שלהם? האם האמונה הנוצרית לא היתה חזקה דיה שהיא נזקקה להוכחות חיצוניות?

הוויכוח לא היה דיון תיאולוגי תיאורטי או מועדון דיבייט; ויכוח ברצלונה היה משפט שמטרתו להוכיח כי היהדות מיותרת. לטענת התובעים, אם הנצרות מופיעה בתלמוד - הרי היא המשך טבעי של היהדות, ואין סיבה ליהודים לדבוק בדת הטרום־נוצרית ועליהם פשוט להפוך לנוצרים.

מטרת הוויכוח לא היתה להראות מה היהודים חושבים או מאמינים, ואף לא להוציא את היהודים שקרנים, אלא להראות כי האמת של היהודים מצדיקה את חיסול היהדות. התביעה הנוצרית הפגינה ידע מרשים בתלמוד ובחשיבה היהודית, מסיבה פשוטה: את המלחמה ביהודים ניהלו יהודים מומרים.

הרמב"ן חשב לתומו כי באמצעות הוויכוח (מה ש־760 שנה אחר כך ייקרא "הסברה") יוכיח שליהדות יש זכות קיום עצמאית. הוא צדק, וכמובן גורש מברצלונה. הוא גורש כי לא הבין את המשחק: מטרת הוויכוח היתה "לתפוס ת'יהודי", וגם אם הוא יוצא "זכאי", הוא עדיין יהודי, והמומר מצליח להבטיח את מקומו.

"תפוס ת'יהודי" לא התחיל בברצלונה ולא הפסיק שם. ב־1543 פרסם מרתין לותר, אבי הפרוטסטנטיות, ספר בשם "על היהודים ושקריהם". לותר קיווה שלאור ביקורתו על הכנסייה הקתולית, היהודים "יראו את האור" וימירו את דתם לנצרות פרוטסטנטית. כשזה לא קרה, החל לשחק ב"תפוס ת'יהודי" בעזרת כמה יהודים מומרים.

באירופה, עם השנים, הדת המירה עצמה ללאום, ומלאום לזהות אוניברסלית, ובכל פעם התרבות הנאורה לכאורה דרשה הצדקות לפוגרומים ולחיסול היהודים. ויכוחים דתיים הפכו לעלילות דם, עלילות דם לחתרנות לאומית ואחר כך לגזענות "מדעית". ובכל פעם היו יהודים שהתנדבו למצוא ראיות לאשמתם של היהודים.

היום, יותר מתמיד, "תפוס ת'יהודי" (יש גם ספר נהדר בשם הזה) הוא המשחק הפופולרי בקמפוסים, בתקשורת, בפקידות בארה"ב ובאירופה ובאו"ם. היהודים עדיין מוזמנים לוויכוח, שהוא לא יותר ממלכודת רטורית מתוזמרת ומגובה ב"עובדות" שמסופקות על ידי יהודים טובי לב.

היהודים ומדינתם עומדים יום־יום למשפטי שדה, שבהם הם נאלצים לדלג בין הגנה מהאשמות זדוניות ושקריות לעמדות שאמורות להיות ברורות מאליהן, כמו הזכות לריבונות או להגנה עצמית. לא משנה כמה נסביר את עצמנו - נצא אשמים, כי עצם קיומנו הוא המקור לאלימות נגדנו. אם רק נסכים לא להתקיים האלימות תסתיים, ואם אנחנו נגד אלימות אז הפסקת קיומנו בלתי נמנעת. כישלון ההסברה שלנו אינו נובע כי בחרנו במילים הלא נכונות, אלא כי בעיני המאשימים עצם ניסיון ההסברה הוא הודאה באשמתנו.

היום, יותר מתמיד, "תפוס ת'יהודי" הוא המשחק הפופולרי בקמפוסים, בתקשורת, בפקידות בארה"ב ובאירופה ובאו"ם. היהודים עדיין מוזמנים לוויכוח, שהוא לא יותר ממלכודת רטורית מתוזמרת ומגובה ב"עובדות" שמסופקות על ידי יהודים טובי לב

אנחנו צריכים לשנות קונספציה. קחו למשל את עלילת הדם על אלימות המתנחלים. האם יש תושבי יו"ש אלימים? כן. אבל יש גם הרצליינים אלימים - שני נערים מהרצליה רצחו את נהג המונית דרק רוט, ושנה לאחר מכן יגאל עמיר רצח ראש ממשלה. האם הפורומים הבינלאומיים נגד ישראל דיברו על "אלימות ההרצליינים"? לא. כי לא קיימים ארגוני עלילת דם כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה". עבור האנטישמי הנאור הבינלאומי "אלימות המתנחלים" אינה אלא ניסיון לערער את ההצדקה לבית לאומי לעם היהודי. הרי אם ה"מתנחלים אלימים", אז צריך לגרשם מחברון, מירושלים, מבארי ומתל אביב.

הפתרון לבעיית ההסברה אינו רק להראות ש"אלימות מתנחלים" היא עלילת דם, אלא בראש ובראשונה להעמיד במקומם את אלה מתוכנו שמספקים "ראיות" לעלילות הדם.