הפתולוגיה לפתרון שתי המדינות

ביום שלישי השגריר האמריקני בישראל דן שפירו נשא דברים בכנס על "מעמד ארצות הברית בעולם" במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים שבאוניברסיטת בר-אילן. בנאומו שפירו אמר שאין לראות את תוצאות הבחירות האמצע בקונגרס כסימן לכך שהבוסים שלו חסרי אונים בדחיפה למדינה פלשתינית

"הנה אזהרה, למי שמסיק מסקנות מוקדם," אמר", מצב שבו הממשל מפוצל בין מפלגה אחת ששולטת בקונגרס לבין מפלגה אחרת ששולטת ברשות המבצעת, לא בהכרח מוביל למדינות חוץ תקועה". ההפך, אמר שגריר שפירו, "נשיאים נוהגים להרחיב ואף להעצים את מאמצם בענייני ביטחון מדיני בשנים האחרונות לכהונתם". 

אל דאגה אדוני השגריר. בנושא הזה לישראל אין שום אשליות. קשה לגמול מישהו מהאובססיות שלו. ולממשל אמריקני, שמאפשר לאיראן לצחקק כל הדרך לחימוש גרעיני (ונותן יד לעוד קטסטרופות בינלאומיות) יש רק פרי אחד בשל לקטוף, ולתקוף, לפני שיירשם בארכיוני היסטוריה כאסון.

אבל אין פה כל חדש. 

גם לא מפתיעה המהירות שבה משרד החוץ האמריקני מיהר להכחיש דיווח של עיתון הארץ לפיו ארצות הברית מתכננת להטיל סנקציות על ישראל כתגובה לבנייה בהתנחלויות. אומנם גם לא ממשל אובמה וגם לא העיתון השמאלני הקיצוני הם גורמים אמינים. אך במקרה הזה עצם העובדה שהדיווח הזה בגדר האפשרי מראה את היעדר האמון של ישראל בבת בריתה החשובה ביותר.

בנימה זאת צריכים להביט בשני אירועים שקרו לאחרונה. אחד הוא נפילת ממשלת נתניהו בשניים בדצמבר, שסללה את הדרך לבחירות במרץ. השני הוא מותו של גורם בכיר ברשות הפלשתינית זיאד אבו עין ביום רביעי.

הקואליציה של נתניהו קרסה כתוצאה ממריבות פנימיות לגבי "תהליך השלום"– שם נרדף לנסיגת ישראל לגבולות 1967. במונחים פשוטים המחלוקת העיקרית שמפצלת את שני גושי הקואליציה היא האם אחריות מציאת פיתרון לסכסוך הישראלי-פלשתיני מוטלת על ישראל. אלה שמאמינים שכן מתייחסים בהבנה ללחץ האמריקני. אלה ששמים לב למילים ולמעשים של הפלשתיני – שמזכירים את הג'יהאד העולמי – מאמינים כי מדינת היהודים תחת התקפה.

פרשת אבו עין היא דוגמא טובה לכל מה שנאמר. במהלך קטטה בין מפגינים פלשתינים ושוטרי משמר הגבול בשטח צבאי סגור בשומרון, אבו עין – שמכהן כראש אגף למאבק בגדר ההפרדה ובהתנחלויות של אש"ף – התמוטט ומת. סרטון של האירוע מראה את אבו עין צועק בהיסטריה על הכוחות הישראלים שמנסים לפזר את ההפגנה. שוטר מג"ב אחד נראה דוחף את אבו עין ואוחז לו בגרון. קצין ישראלי מתערב ונותן הוראה לא לשים יד על אף אחד, במיוחד לא על אבו עין, שהוא מכנה אותו "שר".

אבו עין נראה מתנשף ואז מתעלף, ופרמדיקית ישראלית ניגשת אליו לטפל בו. עם זאת, כפי שדווח מזירת האירוע על ידי הכתב לענייני המזרח התיכון של סקיי ניוז טום ריינר, הפלשתינים מנעו ממנה להגיש עזרה ראשונה, והבהילו את אבו עין לבית חולים.

התגובה הישראלית הייתה מהירה. השוטר שאחז באבו עין הושעה מתפקידו עד תום חקירת האירוע. שר הגנה משה יעלון הביע "צער על מותו", והביע תקווה להמשך "שיתוף הפעולה עם הרשות". נתניהו מסר הודעה לרשות הפלשתינית לגבי הצורך "להרגיע את השטח ולהתנהג באחריות".

בנוסף, ישראל בקשה מהמומחים הפלשתינים וירדנים לנכוח בניתוח גופתו של אבו עין.

אבל אבו עין, 55, היה מחבל שנטל חלק בפיגוע ב-1979 במסיבת ל"ג בעומר בטבריה שהרג שני נערים בני 16 ופצע עוד 36 צעירים. אבו עין ברח לארצות הברית אחרי הפיגוע, הוסגר לישראל ב-1981 וקיבל עונש מאסר עולם. רק שב-1985 שוחרר בהסכם ג'יבריל – עסקה שנעשתה בין ראש ממשלה דאז שימון פרס והחזית העממית לשחרור פלשתין, שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילי צה"ל שנפלו בשבי במלחמת לבנון ב-1982

נשיא הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס הגיב למות אבו עין כפי שניתן לצפות מאויב ישראל. הוא מיד האשים את ישראל ברצח "ברברי" וקרא לאבו עין,שנקבר במהלך לוויה ענקית נגד ישראל, "שהיד". ראש הממשלה הפלשתיני רמי חמדאללה גם האשים את ישראל בהתנקשות באבו עין. ואז הרשות הכריזה על הפסקת כל שיתוף פעולה עם ישראל.

ולתוצאות הניתוח שלאחר המוות: המסקנות הישראליות היו שאבו עין מת "מחסימה של עורק, בעקבות דימום מתחת לרובד טרשתי. השינוי ברובד יכול להיגרם מדחק". הרופא הפלשתיני חלק על התוצאות, וטען כי אבו עין מת מחבלה לגופו, ולא מנסיבות טבעיות. נשמע כמו ניתוח שלאחר מוות ל"פיתרון שתי מדינות לשני עמים", שמצידם של הפלשתינים לא היה ולא נברא.

אכן, הפתולוגיה הכוללת הזאת – מאופיינת על ידי סבבים אין סופיים של התקפלות ישראלית בניסיון להשיג הסכם, ושאיפות פלשתיניות לג'יהאד שמאושר על ידי המערב – דורשת ביאור ובירור הממצאים הפתולוגיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו