כבר עברה שנה. מי היה מאמין. מצד אחד, זה נראה כאילו כבר עבר נצח. מצד שני, יש תחושה כאילו זה היה אתמול. התמונות מימי הלחימה של צוק איתן עוד רצות בראש, הרגשות עדיין ברורים, הזיכרונות עוד לא קהו. אני יכול לדמיין אותם חיים. פה, איתי, איתנו.
איפה היינו כולנו בשנה שאחרי צוק איתן? בניה כבר היה נשוי לגלי, הדר לעדנה, וליאל בטח היה מבלה איפשהו, כשהוא כובש עוד פיסגה ועוד אנשים עם החיוך שלו. כן, אני ללא ספק מתגעגע.
אני מתגעגע לתקופה שבה הצבא היה משחק ילדים, שהדבר הכי מפחיד שהיה יכול לקרות זה שבניה שוב יתעצבן שלא עושים את העבודה כמו שצריך. השיגרה היומיומית, השוחקת, המעצבנת, המבורכת, שרק אויב דמיוני יכול לאיים עליה.
אבל זה מחיר המלחמה. אין מקום לתמימות. אין מקום לפחד.
אני חושב שזאת מחשבה שעוברת לכל לוחם בראש, רגע לפני שהוא נכנס במודע לגוב האריות. המחשבה שמבהירה לגופך, לחושיך, שהוא הולך להיכנס למקום שבו הוא בסכנה מתמדת, פיזית ומנטלית, ושעליו לשרוד את זה. לשרוד ולצאת מחוזק. חוויות כאלה משנות אותך, צורבות בך משהו חדש, משאירות חותם. ולעיתים גם צלקות. אבל אף אחד לא הבטיח שזה יהיה קל.
מלחמות הן עסק מלוכלך. אני לא חושב שיש חייל אחד בכל צבא ההגנה לישראל, או אזרח אחד בכל המדינה הזאת, ששמח להכניס את עצמו, או את מי מקרוביו, לתוך העסק הזה. עם זאת, היה ברור לכולנו שזה הדבר הנכון, ההכרחי, שאותו יש לבצע. נגמרו הימים שבהם עם ישראל היה שק החבטות של כל צורר. ואנחנו כאן כדי לוודא שזה לא יחזור.
לאורך כל ההיסטוריה שלנו, של עם ישראל, שום דבר לא בא בקלות. תמיד נדרשנו לשלם מחיר כלשהו. זה מחיר לא קל, ואם היו שואלים לדעתי אני לא בטוח שכל כך בקלות הייתי משלם אותו. אבל הוא הכרחי. ומזל שאף אחד לא שאל לדעתי.
למדתי כמה דברים חשובים מהמלחמה. עד כמה בעיתות משבר מתגלה האחריות הקולקטיבית של העם, שלפעמים קשה לזהות אותה. פתאום אנשים שלא חשבת שמסוגלים לכך מגלים אומץ, מנהיגות, אחריות. בשדה הקרב ומחוצה לו. מדובר בכולנו.
אתה לומד להעריך את ההווה, את הפשטות והתמימות שבחיים שגרתיים. להעריך - ולאהוב.
אתה לומד להתגעגע ועם זאת להמשיך. לדעת מהו אובדן, לטעום את טעם הכאב, אך להתקדם בראש מורם.
אתה לומד מהי רעות אמיתית, שאותה נשאנו בלי מילים, במעשים, בקרבות ומחוצה להם.
אתה לומד לסמוך על עצמך ועל חבריך, להגיש עזרה ולהיעזר באחרים.
אתה לומד שגם עם כל המורכבויות, הקשיים שעברנו ואלה שעוד בדרך - אין, פשוט אין, תחליף לבית.
כי אין לנו ארץ אחרת.
הכותב שירת בצוק איתן כמפקד צוות בסיירת גבעתי לצד הדר גולדין ז"ל ובניה שראל ז"ל. כיום הוא קצין לוחמה ב"משמר הנגב" (ביה"ס של גדס"ר גבעתי) טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו