הפרסום הבוקר לפיו מאז ספטמבר 2014 מוחזק הצעיר מאשקלון, אברה מנגיסטו, בעזה, לצד המידע בדבר בן מיעוטים שחצה את הגדר לעזה, מייצר מציאות מורכבת וטעונת שאלות.
הנחת העבודה במערכת הביטחון היא שמנגיסטו חי ונמצא ברצועת עזה וכי טענתו של החמאס המכחיש את הימצאותו בידיו הינה "שקר מכוון". חמאס אכן אישר כי מנגיסטו הוחזק על ידו בימים הראשונים, אך לדברי הארגון שוחרר האיש לאחר שהובהר כי אין הוא חייל צה"ל.
האיפול התקשורתי ואיסור הפרסום של הפרשה במשך עשרה חודשים יהוו ודאי בסיס לשיח ציבורי רחב בעניין. יחד עם זאת, ניתן להבין את הזהירות המתבקשת במקרים אלה לנוכח ניסיון העבר. יכולת הסחיטה של החמאס והמציאות המביכה שאליה נקלעת ישראל בעקבות חטיפתם של חיילים ואזרחים (גם אם חצו את הגבול לעזה על דעת עצמם), יוצרות רגישות שניתן להבינה. תגרנותו הצינית של החמאס והמחיר היקר והמתיש שנדרש מישראל בנושא החזרת שבויים וגופות, הינם לקח נוסף שנלמד זה מכבר. לא בכדי, מדיניותה של ישראל היא לעשות ככל הניתן כדי למנוע מחמאס מנופי לחץ וקלפי מיקוח מסוג זה, וזה מה שקרוב לוודאי הנחה את ההתנהלות הישראלית במקרה זה.
רמיזות החמאס מעוררות דאגה
כך או אחרת, בעיצומם של המגעים להחזרת גופותיהם של החיילים הדר גולדין ואורון שאול, נוספה סוגיית מנגיסטו, הנתונה בסבך של טענות סותרות בין ישראל והחמאס. ייתכן שהחמאס יודע מה עלה בגורלו של מנגיסטו, ושהוא אף אחראי לכך, ולכן מאמציו מתמצים בניסיונות לטשטש סימנים למעורבותו. עם זאת, רמיזותיו של החמאס בחודשים האחרונים כי בנוסף לחלקי גופותיהם של החיילים אורון שאול והדר גולדין שנהרגו במהלך מבצע צוק איתן, מצוי בידיו ישראלי חי, מעוררות דאגה. הצגתן של שלוש דסקיות שעל אחת מהן נכתב בערבית שמו של אורון שאול ועל שתי האחרות סימני שאלה, והצבתה של קופסא שחורה (סנדוק אסווד) במרכזה של עצרת החמאס, מלמדות כי "יש רגליים" לטענה שהחמאס מנסה להגדיל את התמורה עבור קלפי המיקוח שבידיו.
גם אם קשה להסיק מתקרית שני האזרחים הנעדרים מסקנה חותכת בשלב זה, הרי שברור שיש בה כדי להעמיס על מערכת היחסים המורכבת בלאו הכי שנוצרה בקווי התפר של עזה וסיני ובשאלת יחסי ישראל והחמאס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו