הרבה נכתב על סיבות ההגירה למדינות האיחוד האירופי, בעיקר מהמזרח התיכון, מהמגרב, ממערב אפריקה ומדרום אסיה. שלוש השאלות המרכזיות כיום הן: מה יעלה בגורלה של אירופה שלא נערכה למצב החירום בעוד מועד? מה יעלה בגורל המהגרים? ומה תפקידה של הקהילייה הבינלאומית? ראוי לציין כי אם תוסרנה הסנקציות מעל איראן בעקבות הסכם הגרעין ואירופה תמשיך לרצות את איראן ולהשקיע בכלכלתה, אלה ימריצו את האייתוללות לממן ביתר שאת את הטרור, וקצב ההגירה ישבור שיאים. כמו כן, לא רק שחיזבאללה, ג'בהת א־נוסרה, המדינה האיסלאמית, אנסאר א־שריעה ובוקו חראם אינם נעלמים בהיעדר מערך צבאי גלובלי נחוש נגדם, אלא שהם הפכו לגופים השולטים בטריטוריות ובמשאבי אנרגיה. למהגרים שפילסו דרכם לאירופה ולאלה שיעזבו לא תהיה דרך חזרה.
קיימת סכנה אמיתית שמדינות האיחוד האירופי ייפגעו כלכלית ושמערכות הסעד שלהן יקרסו תחת נטל השינויים הדמוגרפיים. גם גרמניה עם הכלכלה החזקה ושבדיה המשגשגת לא תוכלנה להתמודד לבדן עם בעיות קליטה, בעת שזרם המהגרים ומבקשי המקלט אינו פוסק. אחת הסוגיות הנסתרות היא איזה חלק ממאות אלפי המהגרים - שרובם מוסלמים סונים - השתייכו לרובד הבינוני? אף שנושלו מרכושם, באיזו מידה הם בעלי מיומנויות במקצועות מבוקשים שיקלו עליהם לתרום לכלכלת אירופה? כמה מהם בתחומי ההנדסה, ההיי־טק, הרפואה? או שמא מעמדם של הסורים והאחרים זהה למעמד מהגרים ממדינות העולם השלישי, שהיגרו לאירופה מאז שנות ה־70 וחלק ניכר מהם הפכו למעמסה על המדינות הקולטות, התמקמו בשכונות עוני וטיפחו שנאה לערכי התרבות המערבית ולחברה החילונית? מדינות האיחוד אינן יכולות להרשות לעצמן עוד נטל כזה.
במאמר שהתפרסם לאחרונה ב"ניו־יורקר" נחשף כי 60 אחוזים מכלל האסירים בצרפת הם מוסלמים אפריקנים ומגרבים, בעת שבתוך האוכלוסייה הצרפתית בכללותה המוסלמים מהווים שמונה אחוזים. אין לדעת אם לא הסתננו לשורות המהגרים החדשים גורמים עברייניים או איסלאמיים קיצוניים שיתרמו להסלמת האלימות, הפשיעה והאנטישמיות, יגדילו את שיעור האסירים המוסלמים, יתווספו לגטאות ויעצימו את האבטלה. אירופה זקוקה נואשות לעובדים פרודוקטיביים, למשכילים ולבעלי מקצועות מבוקשים בשל הילודה הנמוכה. אחרת, התוצאות הטרגיות לא יאחרו לבוא: ניכור הדדי בין קולטים לנקלטים והתחזקות הפשיזם האירופי.
מה אפשר לעשות? מכיוון שאירופה הצפופה ממשיכה להיאנק תחת זרם ההגירה, רצוי להעריך מחדש את הדבקות באמנת שנגן, הדוגלת בגבולות פתוחים בין מדינות האיחוד. זה התאים לפני 30 שנה, אך כיום האמנה תורמת לאיום דמוגרפי וביטחוני. על מדינות העולם המערבי לשלב זרועות ולפעול לפיזור המהגרים והפליטים במדינות רבות מחוץ לאירופה - בצפון אמריקה, במדינות דלילות אוכלוסין כגון איסלנד, שהביעה נכונות לקלוט, ואפילו בערב הסעודית ובנסיכויות המפרץ, למרות החשש כי המהגרים יבקשו להגשים את שאיפות המדינה האיסלאמית ואיראן השיעית. כדי ליישם מדיניות כה אמביציוזית אך הכרחית, שתכלול בניית תשתיות והסבה מקצועית, המימון חייב לבוא ממקורות מגוונים - הון פרטי של עשירי העולם וחברות גדולות, מדינות ה־OECD ומדינות ערב עתירות הנכסים והמשאבים.
במקום לממן פעולות טרור כפי שעשו בעבר, נסיכויות המפרץ ישקיעו בפליטים. אני מתייחס למודל תוכנית מרשל רחבת ההיקף, שאותה יזמה ארה"ב לשיקום אירופה החל מ־1948. הפעם הנטל לא ייפול רק על האמריקנים אלא על כתפי גורמים בינלאומיים. גם לישראל תפקיד מרכזי: היערכות להתגברות האנטישמיות בקרב המהגרים נגד הקהילות היהודיות באיחוד ולמבצעי עלייה כפי שנעשה בעבר לקליטת יהודי ארצות האיסלאם, מזרח אירופה ובריה"מ לשעבר.
הכותב הוא מרצה במחלקה ללימודי המזה"ת ומכהן כראש המכון לחקר המחתרות ע"ש מנחם בגין באונ' בר־אילן וכראש האקדמי של חטיבת בר־אילן במכללה האקדמית כנרתטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו