ב־21 ביולי 1942, שבועיים לפני הגירוש מגטו ורשה לטרבלינקה, כתב ביומנו יאנוש קורצ'אק, איש החינוך הדגול ומנהל בית היתומים בגטו: "להיוולד וללמוד לחיות, מלאכות קשות הן. נותרה לי מטלה קלה לאין ערוך: למות... רוצה הייתי למות בהכרה, מתוך צלילות. איני יודע מה הייתי אומר לילדים לפרידה, שואף הייתי לומר להם כי ניתנה להם חירות גמורה בבחירת הדרך" (מן הגטו, עמ' 161).
מתוך דברים אלו מעניין לשער מה היתה דעתו של יאנוש קורצ'אק על סוגיית הדרך לשימור זיכרון השואה והוראתה במערכת החינוך בימינו.
שאלת הדרך להתייחס לשואה ולשימור זכרה במערכת החינוך עוררה במהלך השנים דיון ציבורי וחינוכי מתמשך. לפני כמה שנים התקבלה החלטה לכתוב תוכנית לימודים המחייבת כל גננת ומורה בכל המגזרים - מהגן, דרך בית הספר היסודי ועד לחינוך העל יסודי. התוכנית הופעלה החל משנת 2013, אך למרות ואולי בשל התוכנית, השאלות ממשיכות לצוף ולעלות בכל שנה, בייחוד בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
במציאות החיים במדינת ישראל הילדים פוגשים את יום השואה מינקותם בעת השמעת הצפירה, בצפייה פאסיבית בשידורי הטלוויזיה ובהשתתפות בטקסים עם הוריהם. סביר להניח שקורצ'אק היה ממליץ לשתף את הילדים באירועי יום השואה בדרך שנובעת מהשאלה - מה הם יכולים להיות כבני אדם? בגישה חינוכית שתנביט בהם תובנות מעמיקות שאינן נובעות מחוקים ומאמיתות שנתקדשו על ידי אוטוריטה או שנקבעו על ידי שיגרת מעשה מכנית, אלא מתוך רצונם, מחשבתם האנושית החופשית והניצוץ האישי של כל אחד מהם. קורצ'אק אינו שולל טקסים, אך מציע להיות מודעים לגבול הדק שבין חינוך דוגמטי שרירותי ופשטני לבין עשייה חינוכית שתניב פירות של חוסן, יכולת עמידה, ביטחון עצמי, שיקול דעת, הצבת גבולות ומוסריות.
הילד בעולמו של קורצ'אק הוא ישות השווה למבוגר, אף על פי שהמערכת הנפשית, לוח המושגים שלו והניסיון שצבר שונים ובתהליך התהוות. מכאן שאין למנוע ממנו את ההתנסות ואת העמידה במבחנים שמוליד המפגש הישיר עם המציאות, גם אם זו שונה במהותה ממציאותם של המבוגרים. לדעת קורצ'אק, יש להתייחס להתנסויות הפיזיות של הילד כאבני הבניין של התבניות הרוחניות ומכאן אפשר לשער שהמחנך הידוע היה מחייב התייחסות מתאימה לנושא השואה כבר מהגיל הרך, מכיוון שאלו יבנו תבניות קוגניטיביות, רגשיות ורוחניות שיסייעו לילד להתמודד עם השאלות המהותיות העולות מהמפגש עם השואה בחייו כבוגר.
כיצד הסביר קורצ'אק לילדים את המוות ואת הזוועות שפגשו ברחבות הגטו? מה אמר להם לפני לכתם? האם בחירתו להעלות איתם את הצגת "הדואר" - המספרת על אמאל הילד ההודי החולה שנפרד מהעולם בהשלמה ובתקווה - זמן קצר לפני שילוחם למחנה המוות, היתה דרכו להעביר להם מסר על הדרך שבה צריך להתייחס אל המוות? קורצ'אק טען שאנחנו נכנעים לאשליה שהילד מסתפק בראיית עולם מלאכית שאין בה חולשה, ניגודים ותבוסות. ובשל כך, הסתרת האמת תעמיק אי הבנות. לדעתו, המבוגרים מתייחסים אל המוות כדבר שיש למנוע מהילדים את העיסוק בו וכתוצאה מכך משקרים לילדים, מסתירים מהם אמיתות ומדברים אל הילדים בצורה שונה מדרך הדיבור אל מבוגרים.
מעבר לכל אבקש לטעון כי קורצ'אק כסופר וכמחזאי היה מציע את עצמו, את סיפור חייו ואת עשייתו החינוכית והגותו כנושא מוביל וכפתרון לסוגיית הוראת השואה. עיסוק בסיפור חייו של קורצ'אק מאפשר להכיר את הנושא ולעסוק בשאלות המשמעותיות העולות ממנו, תוך הימנעות מהצגת חלקים שהילדים אינם מסוגלים להכיל, להבין ולהפנים. כל אלו מתקיימים במרחב התצוגה הייחודי המוקדש לחייו ולפועלו של יאנוש קורצ'אק, שנמצא במוזיאון "יד לילד" שבבית לוחמי הגטאות.
מנהלת מוזיאון "יד לילד", בית לוחמי הגטאות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו