העולם קיים מיליארדי שנים. העולם יהיה קיים עוד מיליארדי שנים. ואנחנו, אנחנו כאן למה שנקרא "כלום זמן". שליש מחיינו, למשל, אנחנו מבזבזים בשינה, ואת השאר אנחנו מבזבזים על הביורוקרטיה של החיים. כלומר, הצד הטכני של הקיום שיאפשר לנו נוחות בשלב מאוחר יותר של היום, החודש, השנה או החיים עצמם: בעבודה, בבית הספר, בחרישות למבחנים, בנסיעות, בהמתנה למלצר, בתור לרופאה, בתור לקופה, בהמתנה לאוטובוס, בציפייה לנציגת השירות של חברת הכבלים. כל אלו הם חלק בלתי נפרד מחיינו, או יותר נכון ממה שאני קורא לו "אי החיים" שלנו.
והנה היום, אני וחבריי, כמו כל תלמידי ישראל (ובואו נודה - גם המורים) מרגישים את האוויר הרענן של תקופת החופש הגדול שלה חיכינו. בתקופה שלפני החודשיים של החופש הגדול נדמה לכולם כי נזכה לחיות יותר מתמיד: הרי נוכל ללכת להופעות בפארק הירקון, להשתזף בים, לצאת לחופשה, ליצור, להכיר, לאכול במסעדות עם חברים, לבלות בלונה פארק. אבל פרט חשוב שקשור ל"אי החיים" שלנו לא הזכרתי. תוך כדי כל הבילויים האלו כנראה נהיה עסוקים בדבר אחד מרכזי, שיכול גם להוריד מרמת ההנאה שלנו במהלך החופש הגדול: אובססיית התיעוד.
אנשי העולם, בעיקר הישראלים, ובעיקר בני הנוער שעימם אני נמנה, אוהבים לתעד את החיים שלהם במקום לחוות אותם במלוא מובן המילה. למשל, כאשר הישראלי ילך להופעה של ג'יין בורדו, הוא לא באמת יצפה בהופעה במאת האחוזים וייהנה מכישרונה של דורון טלמון הסולנית, אלא "ישפוך" (ומבלי להסס) מחצית מזמן ההופעה על התבוננות במכשיר החכם שלו על מנת לוודא שהצילום שלה יהיה יפה, מדויק, וכזה שיגרום לו לקבל הרבה לייקים.
והשאלה שעלתה לי בראש לאורך התקופה האחרונה היתה - למה? למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני ואתם מבזבזים את הרגעים הכי יפים עם החברים שלנו בתיעוד יתר ו"אובר־בדיקת־התראות" ו"אובר־שידורים־חיים־בפייסבוק"? למה לא פשוט לחיות את החיים האלה, במקום לחיות את המסך ואת הלייקים ואת התגובות?
הרי עכשיו בעבורי, תלמיד שהיום בדיוק סיים את כיתה י"א, מדובר בחופש הגדול האחרון ואני לא מוכן לבזבז אותו על יותר מדי זמן בפייסבוק או יותר מדי שעות באינסטגרם. יש לי עצה שנתתי לעצמי ועכשיו, אם תרצו, אתן גם לכם במילה אחת: מינון. בואו ונחליט שבסדר, אולי התיעוד של החיים שלנו הוא דבר נחמד, וכאמור גם אני חוטא בכך. אבל אסור לתת לו להשתלט עלינו יותר מדי. וזאת כדי שנחיה את החיים שלנו באמת.
ממש לפני כמה ימים, למשל, הייתי בהופעה של לולה מארש. הבטחתי לעצמי שבמהלך הערב אגביל את עצמי לשתי דקות צילום בלבד בכל ההופעה. וכך עשיתי, ונהניתי יותר מתמיד כי חוויתי את החיים באמת ולא תיעדתי אותם. זה גם מה שאני מציע לכם: נסו לחוות את החופש הגדול, פחות לתעד אותו. ומי יודע? אולי תיהנו.
והכי חשוב - תשמרו על עצמכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו