מגנים יחד על ילדים בעלי מוגבלויות

בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההכרה העולמית בחשיבות ההגנה על זכויותיהם של ילדים עם מוגבלויות. שילובם בחברה הינו חובה חברתית המצריכה הקצאת משאבים לצד פעילות לפיתוח מודעות בחברה לגבי קידום חברה מכלילה וזהו אתגר מורכב ביותר.  

על פי הערכות, יש בעולם כ-150 מיליון ילדים עם מוגבלויות מתחת לגיל 18. מדובר באחת הקבוצות השוליות והמודרות ביותר בחברה. ילדים עם מוגבלויות נמצאים בסיכון גבוה יותר לעוני ולהתעללות; במדינות רבות הם אינם ממצים את זכויותיהם לחינוך, לשירותים רפואיים ולשירותים חברתיים המותאמים לצרכיהם. 

החסמים הרבים שהחברה מציבה בפני ילדים עם מוגבלויות מצמצמים את ההזדמנות שלהם להשתתף באופן פעיל בחיי הקהילה והחברה, ומחייבים את משפחותיהם לגיוס משאבים נפשיים וכלכליים רבים לסיוע להם. במשפחות רבות העומס המוטל על כתפי כל בני המשפחה גובה מחיר כבד מכל אחד מבני המשפחה.

אולי ההיבט הכואב ביותר של הבעיה הזו הן ההדרה החברתית והבדידות, מהן סובלים ילדים עם מוגבלויות. כידוע, לשילוב מוצלח והשתתפות בחיי הקהילה ישנה השפעה מכרעת על יכולתו של אדם לצמוח ולהתפתח אישית וחברתית ולתרום לחברה בה הוא חי, והדברים נכונים פי כמה בגיל צעיר. הדרה חברתית מהווה פגיעה נוספת בזכות בסיסית של כל אדם עם מוגבלות, ילד או מבוגר, להיות חלק מהחברה כאדם וכאזרח שווה זכויות. הדרה ושוליות חברתית טומנות בחובן סכנה של חשיפת הילד עם המוגבלות לפגיעה פיזית או לניצול; דחייה, חוסר הערכה, אשמה, שמירת מרחק ויצירת חוסר אונים מגבירים את הסיכון לפגיעה כמו גם דעות קדומות ותפיסות מוטעות של הציבור. מחקרים אף מצאו שילדים עם מוגבלות חשופים פי 3.7 להתעללות פיזית, מילולית או רגשית מאשר ילדים ללא מוגבלויות. 

כל זאת נכון גם לישראל. בישראל חיים כ-350 אלף ילדים עם מוגבלויות, המהווים 13 אחוז מאוכלוסיית הילדים בגילאי 0-18. במילים אחרות, כמעט כל ילד ישראלי שמיני הוא עם מוגבלות, ו-8.5 אחוז מהילדים האלו הם עם מוגבלות המוגדרת כ"חמורה". הסיבה הנפוצה ביותר למוגבלות היא ליקוי למידה או לקות התנהגותית, ואחריה מוגבלות שכלית ואוטיזם. מוגבלויות נובעות מבעיה פיזית, מלקויות חושיות, ממחלות ועוד. 

שתי אמנות בינלאומית – האמנה לזכויות הילד, והאמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות – עוסקות בזכויותיהם של ילדים עם מוגבלויות. האמנה לזכויות הילד אושררה בישראל בשנת 1991, ובין השאר היא קובעת כי חובת המדינה להגן על כל ילד מכל צורה של אפליה, ובכלל זה אפליה בשל מוגבלותו. האמנה אף דורשת לספק לכל ילד עם מוגבלות את כל האמצעים והטיפולים הנדרשים לשם קידום עצמאותו וסיוע להשתתפותו הפעילה בקהילה.

האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, שאושררה בישראל ב-2012, הולכת כמה צעדים נוספים קדימה, ומפרטת שורה של מחויבויות ספציפיות שהמדינה נוטלת על עצמה על מנת להסיר את החסמים העומדים בדרכם של אנשים עם מוגבלויות, ובפרט של ילדים עם מוגבלויות. בין השאר, מוטלת על המדינה חובת היוועצות עם ארגונים יציגים של ילדים עם מוגבלויות בעת פיתוח חקיקה ומדיניות. המדינה נתבעת לתת לילדים חינוך מכליל באמצעות כלי עזר, להעניק להם גישה שווה למשחקים, לפנאי ולספורט, ולספק להם סיוע תואם לגילם על מנת שיוכלו להביע את דעתם בעניינים הנוגעים להם. אחד הסעיפים המרכזיים באמנה עוסק בחובת המדינה לתמוך במשפחות של ילדים עם מוגבלויות, ולמנוע נטישה, הסתרה או הפרדה של הילדים הללו מילדים אחרים או מהוריהם. 

גם אם הדרך לקיומן של האמנות כלשונן וכרוחן עוד ארוכה, אישרורן מהווה תשתית נורמטיבית ועקרונית משמעותית להגנה על זכותם של ילדים בעלי מוגבלויות לחיים עשירים, מספקים ומלאים. אלא שהחובה אינה מוטלת רק על המדינה. שילוב ראוי של אנשים עם מוגבלויות דורש את ההתגייסות של כל אחת ואחד מאיתנו. זוהי אינה משימה פשוטה, אולם היא אפשרית בהחלט, והאופן שבו נעמוד בה יעיד יותר מכל עלינו כבני אדם, כקהילה וכחברה. 

הכותבת היא מנהלת משאבי הידע בבית איזי שפירא

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו