"מחר ייערך טקס חנוכת המכשול התת־קרקעי בעזה. פרויקט חשוב שהוכיח עצמו גם בשומר החומות. צה"ל התנגד לפרויקט הזה, כמו לכיפת ברזל, ורצה את הכסף להתקפה. נתניהו דחף אותו בניגוד לעמדתם. לא נכון היה שלא להזמין אותו לאירוע, יש עוד כמה שעות לתקן".
ההודעה המדהימה הזו פורסמה על ידי הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", יוסי יהושע, בדיוק לפני שנתיים, ב־6.12.21. "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי הומר בקיר ממשי, מבטון דווקא, שעלה כ־3 מיליארד שקלים. חמאס אכן נואש מהאפשרות לפלוש לישראל באמצעות מנהרות. איך זה נגמר בסוף - כולם יודעים.
הפרספקטיבה הלגלגנית כבודה במקומה מונח, אך היא מפספסת פרט חשוב: הצורך בלגיטימציה. מקובל לדבר על לגיטימציה בעיקר בהיבט הבינלאומי שלה, כלומר שישראל זקוקה לאור ירוק מהקהילה הבינלאומית, או לפחות מארה"ב, כדי לצאת למלחמת להיות־או־לחדול נגד חמאס.
אבל יותר מזו החיצונית, ישראל זקוקה ללגיטימציה פנימית. היא זקוקה לחיילי מילואים שיסכימו להילחם תקופה ארוכה, לעורף שיסכים לספוג תקופה ארוכה, לאזרחים שיסכימו שתתבצע בשמם לחימה אגרסיבית, ולמערכת פוליטית שתסכים להשתדל לבלוע את אי־ההסכמות כדי להישאר מאוחדים במערכה. את זה, לדאבון הלב, לא יכולנו להשיג לפני 7 באוקטובר.
רק הזוועה שהתגלתה באותו בוקר ארור נתנה לנו את אורך הרוח לחשוק שיניים ויצרה קונצנזוס מקיר לקיר: אין ברירה. לא היינו מסוגלים לצאת למערכה הזו לפני כן - לא בגלל אמריקה, אלא בגללנו. כמובן, ידענו מה חמאס שווה ומה הוא רוצה לעולל, אבל כל עוד הוא נדמה לנו כלא יותר ממטרד מלא דאווין, לא מצאנו את ההצדקה לצאת למערכה כוללת, על המחירים הכרוכים בה.
בלי חטופים להחזיר, בלי קהילות לשקם, בלי ההלם והזעם מהמתקפה האכזרית - לא היה לנו החוסן לשלם את המחיר. לא רק את מחיר הדמים הכבד והנורא, אלא גם את המחיר הכלכלי והנפשי. הממשלה היתה מואשמת ביציאה למלחמה לצרכים פוליטיים, ובמצב כזה גם ההצהרה הפרו־ישראלית ביותר של הנשיא ביידן לא היתה יכולה לתת את הלגיטימציה שישראל זקוקה לה.
ישראל זקוקה ללגיטימציה פנימית. היא זקוקה לחיילי מילואים שיסכימו להילחם תקופה ארוכה, לעורף שיסכים לספוג תקופה ארוכה, לאזרחים שיסכימו שתתבצע בשמם לחימה אגרסיבית, ולמערכת פוליטית שתסכים להשתדל לבלוע את אי־ההסכמות כדי להישאר מאוחדים במערכה
הבעיה במלחמת מנע היא שחובת ההוכחה עליה. קשה להוכיח שהיתה מתרחשת קטסטרופה אם לא היינו יוצאים לפעולה זו או אחרת. אם, למשל, היו מקשיבים לתצפיתניות של נחל עוז או לקצינה הנבונה ההיא מ־8200, העניין היה נסגר בטקס פנימי דל־משתתפים ובמפקד שאומר שהן "מנעו אסון כבד". הציבור היה מפהק. רק כשאסון כבד לא נמנע, מבינים בדיעבד כמה כדאי היה להיאבק כדי למנוע אותו, ותמיד מאוחר מדי.
אין ישראלי אחד שלא היה חוזר במכונת זמן ל־6 באוקטובר. חמושים בידע מהעתיד היינו יוצאים מלאי ביטחון להכות בחמאס. למרבה הצער, המלחמה בעזה היא ככל הנראה לא האתגר הביטחוני האחרון שישראל תעמוד בו, והשאלה היא רק אם נשכיל לגייס לגיטימציה פנימית למהלכים משמעותיים גם לפני שקורה אסון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו