ספרו של מייקל וולף "אש וזעם" סוקר את התייחסותו של סטיב בנון יועצו האסטרטגי (המפוטר) של טראמפ, לפיו ההסדר באזורנו יכלול העברת רצועת עזה למצרים ויהודה ושומרון לירדן - כחלק מהיערכות לאיום האיראני. הדבר מלמד, שבניגוד לימי אובאמה, העניין הפלשתיני מוגדר כשולי ואינו סיבת משברי המזרח התיכון. מזווית זו, הכוונות לחיסול אונר"א, שיקום צאצאי הפליטים הפלשתינים במדינות ערב, הורדת ירושלים מסדר היום להסדר, רעיון הכלת עזה ע"י מצרים ויו"ש ע"י ירדן, כל אלה מצביעים על כך שמדובר בגישה כוללת לפתרון מתוך הבנת האילוצים והסרבנות הפלשתינית האלימה.
אכן, הסכם ישראלי פלשתיני נראה כיום כחסר היתכנות. ה"מנטרה" הפלשתינית הייתה ונותרה השמדת ישראל, הפקעת ירושלים כבירת "פלשתין" ומימוש "טענת" השיבה לחיסולה הדמוגרפי. אין כיום כמעט ישראלי שמאמין לברבורי השלום הפלשתיניים שעה שהפיגועים, הילולות ה"שהאדה" והטרור ותגמול הטרוריסטים הינם הלך הרוח השלטוני והעממי בתקשורת, ברשתות החברתיות במסגדים ובכיכרות.
כזכור, רעיון הפדרציה עם ירדן הונע בעבר ע"י המלך חוסיין ושמועות גורסות שבתקופת מורסי הייתה במצרים נכונות להכיל את הרצועה ולהרחיב שטחה בסיני. מסתבר שהתכנית להכלת השטחים הללו במדינות המוצא שלפני 67 נותרה הפתרון היחיד, חרף החשדנות השוררת בין מצרים לחמאס בעזה בשל סיועם לאחים המוסלמים ולדאעש בסיני - ולמרות החשדנות שבין הירדנים לפלשתינים על רקע אירועי ספטמבר השחור ב- 1970, חתרנותם השוטפת כנגד ירדן גם במסגד אל אקצא, והחשש מניסיונם להפוך את ירדן ל"מולדת חלופית" (שהרי הפלשתינים חתרו תמיד כנגד מארחיהם בלבנון, בכווית, בסוריה ובירדן).
הסיכוי להגיע להסדר בר קיימא אפילו בין הפלשתינים לעצמם (בעזה ובאיו"ש) הוא אפסי בשל מניעי פטרוניהם - האיראנים הקטרים והטורקים. במצב פלגני זה אין סיכוי שהפלשתינים יתמסרו לשלום דווקא עמנו. המציאות מראה שאין מאחורי החזות הלאומית הפלשתינית נרטיב אמיתי משותף המחבר בין צאצאי הפליטים והמהגרים לקבוצות האוכלוסייה השבטיות, הדתיות, הכפריות והעירוניות המסוכסכות ביניהן. דם ומשטמה רותחים בין עזה - בעלת הנטייה השמרנית מצרית, לבין איו"ש הירדנית הפתוחה והאליטיסטית. הקו "הלאומי" היחידי המקשר ביניהן הנו הטרור, השנאה לישראל, הקנאה בהישגיה והרצון להיבנות על הריסותיה.
מהפכת חמאס בעזה כנגד הרש"פ (2006) וחתרנותו המתמשכת באיו"ש מסבירה את שיתוף הפעולה עמנו כאינטרס בטחוני ולא כמבוא לשלום הנכסף. סירוב חמאס להיפרד מנשקו מכוון גם כנגד הרש"פ. האבסורד הוא שהרש"פ (וסהרורים בישראל) בונה את שיבתה לעזה על צה"ל ש"יכריע" בדמיו את חמאס עבורם.
כינון "מדינה פלשתינית" בעזה ובאיו"ש והקצאת מעבר יבשתי ביניהן בים השנאה הגועש הם בלתי אפשריים. הפתרון האסטרטגי לבעיה הפלשתינית יכלול פדרציה עם ירדן (שליטה ישראלית בבקעה) והכלת הרצועה מחדש על ידי מצרים, לצד שיקום צאצאי הפליטים הפלשתיניים במדינות ערב.
הסדר כפוי זה יותיר בידי הפלשתינים מרחב טריטוריאלי ושלטון עצמי אוטונומי מפורז עם בירה משלהם (רמאללה) ויקנה למדינות האזור מוטיבציה למימושו על יסוד אינטרסים ביטחוניים וכלכליים מייצבים לכולן (בתמיכה מערבית)- נוכח אתגרי האסלאם הרדיקלי והאיום האיראני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו