לפני כמה חודשים פרסמה אוניברסיטת ייל מחקר הקורא תיגר על תולדות הציונות מאת דימיטרי שומסקי. שומסקי יצא נגד העמדה הרווחת שלפיה הציונות חתרה מראשיתה להקמתה של מדינת לאום יהודית. לדבריו, הדמויות המרכזיות בתנועה, מהרצל וז'בוטינסקי ועד בן־גוריון, תיארו בראשית הדרך דגמים שונים של מדינה דו־לאומית, פדרציה ואוטונומיה יהודית במסגרת האימפריה העות'מאנית. מדינת לאום יהודית כלל לא עמדה בראש מעייניהם.
מרבית הראיות של שומסקי אינן חדשות. ההיסטוריונים של הציונות הכירו אותן היטב, אלא שנטו לראות בהן אילוצים ברוח הזמן. ראשוני הציונות נדמו כחולמים בהקיץ גם כשדיברו על אוטונומיה יהודית או פדרציה בארץ ישראל; לא קשה להבין מדוע צמצמו את ניסוח שאיפותיהם, כל עוד מדינה ריבונית היתה רחוקה מגדר של תקווה שפויה. גם מגמותיו הפוליטיות של שומסקי, שהגדיר את עצמו בראיון כקרוב לעמדות של מפלגת חד"ש, גלויות וברורות.
ימי הפורים יפים להעמיד את הדיון הזה בהקשר היסטורי נאות. מגילת אסתר מעידה על כך שסמוך לחורבן המקדש הראשון הביסו הפרסים את הבבלים והקימו אימפריה שהשתרעה מהודו ועד כוש. לפי הידוע, במהרה התייצבו גבולותיה ונקבעה חלוקתה: כ־20 נציבויות ענק (אחשדרפנויות, במינוח הפרסי של המגילה), שכל אחת נחלקה למחוזות משנה מנהליים (מדינות, בלשון המגילה), שלעיתים אף חולקו לפלכי משנה.
ארץ ישראל היתה חלק קטנטן מהנציבות החמישית, פחוות עבר הנהר. באזורנו נתקיימו כמה "מדינות מחוז", ובהן שומרון, אשדוד, אידומיאה, עמון, מואב וקדר. גם יהודה היתה מדינת מחוז, ומאז הצהרת כורש הגיעו אליה שבי ציון שעלו מגלות בבל.
במערכת בינלאומית כזו לא ניתן היה אפילו לחלום על שחרור לאומי מלא או ריבונות. ובכל זאת, ממצא עשיר של מטבעות מן התקופה - שנמצאו באזור ירושלים רבתי בעשורים האחרונים כאשר עליהם הכיתוב "יהד" או "יהוד" - מלמד על עצמאות מנהלית מסוימת שהיתה ליהודה, ויתרה מכך, על חלומותיהם הכמוסים של תושביה. הארכיאולוגים הצביעו על הייחודיות שבתופעה זו, שהרי באף אחת ממדינות המחוז המקבילות באזור לא הוטבע שם המחוז על המטבעות. הם תיארו זאת כחלק ממאמץ שיטתי לבטא את הרציפות שבין מדינת המחוז המנהלית מקוצצת הכנפיים לממלכת יהודה הקדומה, שזיכרונה המפואר חי היה בליבם של שבי ציון.
שאיפתם לחידוש הריבונות היהודית לא יכלה להתנסח בגלוי כמניפסט מרדני נגד האימפריה הפרסית, שהיטיבה איתם, אך תודעתם הכמוסה נשתמרה היטב בדברי הלוויים בספר נחמיה (ט, לו-לז): "הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם עֲבָדִים; וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת פִּרְיָהּ וְאֶת טוּבָהּ - הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים עָלֶיהָ. וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה לַמְּלָכִים אֲשֶׁר נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ, וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִים וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם, וּבְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ".
כשמבינים את מאבקם הנחוש ולו רק לביטוי קלוש של עצמאות במציאות הסרבנית, קשה לקרוא את מגילת אסתר במנותק מן האירועים הפוליטיים הדרמטיים הללו. זאת הסיבה שמדרשי חז"ל תיארו את מרדכי היהודי כאחד משבי ציון, ואת המן כאחד מנציגי האוכלוסייה הנוכרית ביהודה, שהתנגדה לעלייה הציונית. מסעם לשושן, בירת האימפריה, החל כמסע שתדלני לייצוג עמדות הצדדים לפני המלך הפרסי, והוא שעמד ביסוד יריבותם. מדרשים אחרים תיארו בהקשר זה את תוצאות המגילה. המלך דרייווש, שהכשיר מחדש את ההיתר של כורש לבניין המקדש בירושלים, זוהה כבנם המשותף של אסתר ואחשוורוש.
מן התקופה הפרסית נלמד שאין להתבסס רק על תוכניות העבודה הסדורות שנוצרו בנסיבות ההיסטוריות של שלהי המאה ה־19 או ראשית המאה ה־20, כשאנו מנסים להבין את חלומם של היהודים ואת תקוותה של התנועה הציונית. לעיתים, כיתוב קטן על מטבע, תפילות, חלומות ושירים מיטיבים יותר לתאר את הכוח המניע של תנועת המונים. בימים ההם ובזמן הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו