כרבים מילדי ישראל בעשורים עברו, גדלתי על גיבורים ישראלים מיתולוגיים. מאיר הר ציון, יוני נתניהו ואלי כהן. מעבר למותו הטרגי, והיותו מרגל שסיכן והקריב את חייו למען ביטחון מדינת ישראל, אלי כהן היה "האיש שלנו בדמשק", אבל לא פחות חשוב מכך הוא גם היה האיש "שלנו", המזרחים בסיפור גבורת ישראל.
לא הרבה זוכרים שהטקסט המלא שדודו טופז פלט ולימים נודע כנאום "הצ'חצ'חים", במערכת הבחירות של 1981, פרט בכוח על העצב הרגיש והדיר את המזרחים מאתוס הגבורה הישראלי ומנשיאה בנטל הביטחון והגבורה של המדינה. "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אסיפות בחירות... הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שי"ן גימ"לים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות".
לכל אלו שחשו כי נידונו להיתפס כ"בקושי שי"ן גימ"לים", אלי כהן היה גיבור ישראלי, אבל הוא היה גם גיבור מזרחי. הוא נתן למזרחים את כבוד השייכות, את גאוות הרעות ותחושה של אחוות אמת בנטל הביטחוני המדמם של מדינת ישראל. כך הפך כהן לגיבור עממי שדמותו וסופה הטרגי הדהדו בלבבות רבים. השבוע עלתה לצפייה הסדרה "המרגל" בנטפליקס, אשר מביאה למסך הביתי את סיפורו של אלי כהן, "האיש שלנו בדמשק".
שווה לראות את הסדרה, ולו בשל עבודת שחזור פנומנלית בכל הנוגע להחייאת וחידוש מדינת ישראל של שנות ה־60 המוקדמות. אם אתם מתגעגעים לתל אביב של פעם, או סתם היפסטרים חובבי וינטג', הסדרה תרתק אתכם. את דמותו של אלי כהן מגלם סשה ברון כהן, הקומיקאי היהודי־בריטי. על פניו, מדובר בליהוק מוזר מאוד, שכן כמעט בלתי אפשרי לראות את הפרקים הראשונים של הסדרה ולא לצפות שבכל רגע תתפרץ לכהן איזו בדיחת "בוראט" שכזו, מה עוד שהשפם של אלי כהן לא מפסיק להדהד את דמות הקזחסטני המלעיג את האמריקנים. אולם לאחר כמה דקות, העלילה המרתקת גוררת אותך פנימה. הדבר המעניין ביותר שהסדרה מביאה אל פני השטח, היא שאלת המזרחיות של אלי כהן.
עבודת שחזור פנומנלית. סשה ברון כהן בתפקיד אלי כהן // צילום: דויד פרץ
יוצר הסדרה גידי רף הוא ישראלי שכבר כמה שנים מכיר לעולם את הישראליות דרך הסדרות הטלוויזיוניות שהוא יוצר. זה התחיל ב"חטופים" שהפכה ל"הומלנד" הנהדרת, ונמשך גם ב"מרגל", אך כמו שאומרים האיטלקים: "טרדוטורה - טרדיטורה", כלומר, המתרגם הוא הבוגד, וכל העברה משפה לשפה, ומתרבות לתרבות, מחייבת בגידה ברזי מהות זו או אחרת.
כבר בפרק הראשון אנו חוזים בסצנה שבה כהן ונדיה אשתו (שאותה מגלמת השחקנית הנהדרת הדר רצון רותם) מוזמנים למסיבה ברמת השרון. שם הם נתקלים בבוהמיינים בני המעמד העליון, בלונדינים במובהק, החוגגים וסובאים את החיים. באחד הרגעים בעל המסיבה מברך את נדיה שבאה למסיבה, אך מתייחס אל כהן כאל משרת ומבקש ממנו שיקפוץ לבר ויביא לו שתייה, רק כדי להיות נבוך כשמתגלה כי אין זה משרת וכי מדובר בבעלה של נדיה.
• • •
הסצנה הקטנטנה הזו מרתקת מפני שאין לה שום אחיזה בישראליות. בישראל של תחילת שנות ה־60, גם מי שחגג ברמת השרון לא החזיק משרתים במסיבה, ויותר משהיא מתארת איזה אירוע ישראלי שקרה, היא מהדהדת את הדרך ההוליוודית להדגים פערים אמריקניים בין לבנים ושחורים, ולהזכיר את תקופת העבדות. אין זה מקרי שסופי בן דור, בתו של אלי כהן, התרעמה השבוע על הייצוג של הוריה כמשרתים והצגתם בתחתית ההיררכיה החברתית.
הבחירה של יוצרי הסדרה להסביר את המורכבות של המזרחים בישראל דרך שימוש בקונפליקט בין לבנים ושחורים בארה"ב, מחלישה את הקונפליקט בדמותו של כהן, שכן בניגוד לאמריקנים, הן המזרחים והן האשכנזים בישראל לא ראו את עצמם כ"גזעים" נפרדים, אלא כעם אחד עם אתוס משותף אך בעל תרבויות שונות. וזה ייחודי ואחר ומסקרן הרבה יותר להבין את המניעים של אלי כהן להתנדב ולשרת את עמו, על אף תחושתו כי הוא אזרח סוג ב' במולדתו, שכן אין דרמה גדולה יותר מאשר בחירות הלב הפועל כנגד עצמו.
העיסוק במזרחיותו של אלי כהן חורג משאלת מניעיו אל עבר העיסוק בתפיסתו. על פניו, אין קשר בין מוצאו של כהן לעובדה שנלכד במהלך תפקידו. ניכר שיוצרי הסדרה עשו עבודת תחקיר רצינית אך הם גם מהדהדים את הסאבטקסט של חלקים בממסד הביטחוני המתלווה לפרשת כהן.
• • •
כבר מרגע גיוסו (לאחד שנדחה פעמיים לפני כן), כהן נתפס כמועמד הלא מתאים לתפקיד. זה לא נאמר בגלוי אולם נרמז בבירור, שאופיו המזרחי של כהן הוא זה שגם מביא עליו את חורבנו. נראה שאנשי המוסד בסדרה כמעט מאשימים את אלי כהן בהיטמעות כל כך טובה בסיפור הכיסוי והתאהבות בתפקיד, עד שנדמה כי הוא הופך למרגל עם "מנטליות של ערבי" ולכן נתפס.
ואם זה נראה לכם מוגזם מדי, שימו לב למפגש העגום בפרק הפותח בין הרב ניסים נדבו הכהן, רבה של דמשק, המובא אל תא הכלא של כהן רגעים ספורים לפני הוצאתו להורג, כדי להיות נוכח בכתיבת מכתבו האחרון. בעוד אלי כהן מתלבט באיזה שם לחתום, אומר לו הרב, "ילדי המסכן, שכחת מי אתה".
לדרמטיזציה הזו אין קשר למציאות. בפועל הרב סיפר כי כאשר הוא וכהן התפללו, מההתרגשות והצער הרב התבלבל במילות התפילה וכהן תיקן אותו. מה שמעיד כי כהן לא שכח מי הוא, והיה ונשאר יהודי עד נשימתו האחרונה. אלא שהתפיסה הזו משקפת שמועות שהסתובבו ביחס למרגל "המזרחי" שכשל בתפקידו, לא בשל להיטות הממסד הביטחוני בישראל לעוד ועוד חומרים משובחים מדמשק, אלא בשל התרשלות ו"עבודה ערבית".
לא כל קונפליקט ישראלי צריך לבחון דרך הפריזמה של מזרחים ואחוס"לים בישראל. בסופו של דבר, עבודת שחזור הזמן הנהדרת של הסדרה, והמרחק בינה לבין המציאות הישראלית כיום, מזכירים שחלק מהרעות החולות שליוו את הקמת המדינה, חלפו מן העולם.
הסדרה על כהן מרתקת, שכן היא מצליחה לבחון את המיתוס של אלי כהן, ולהראות גם את האדם שממנו נבנה המיתוס. אולם אם העיסוק בשאלת מזרחיותו של כהן נראית לכם כארכיאולוגיה עדתית, נזכיר שהשבוע מלאו חמש שנים להיותו של אברה מנגיסטו מוחזק בעזה, ארבעה חודשים פחות מגלעד שליט.
חמש שנים להיותו מוחזק בעזה. אביו של אברה מנגיסטו, היילי, על רקע ציורו // צילום: אורן בן חקון
פשפשו רגע בזיכרונכם והיזכרו בחודשים לפני שחרורו של שליט ובקמפיין העצום שהתגייס למענו. עכשיו נסו למצוא את שלל שלטי "לחופש נולד" ו"הילד של כולנו" התלויים ברחבי הארץ, ועליהם שמו ותמונתו של אברה מנגיסטו. בואו נקווה שלא נצטרך לחכות לסדרת הנטפליקס הבאה שתסביר לנו בעוד עשור מה עלה בגורלו של אברה, ולמה מוצאו האתיופי הוא האשם במצבו. החזירו את אברה הביתה, ויפה שעה אחת קודם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו