המשפט "כגודל הציפיות כך גודל האכזבות", אינו עוד קלישאה - יש בו מסר חשוב. אמנם לנבחרת ישראל יש סיכוי גבוה להעפיל לפלייאוף מליגת האומות - וכך הדברים היו נראים אחרת - אבל בשלב היא במקום החמישי בבית ז' במוקדמות יורו 2020 לאחר שבעה מחזורים מתוך עשרה. על הנייר יש עוד סיכוי במידה והנבחרת תנצח בכל המשחקים שנותרו ובמקביל פולין, אוסטריה, סלובניה, וצפון מקדוניה תשמטנה נקודות בצורה דרסטית. אבל בוא נהיה מציאותיים, המצב לא טוב.
אם מסתכלים על הדרך שעברה הנבחרת בעידן הרצוג, לא מפתיע שהביקורות והפרשנויות השונות אינן לטובתה ולטובתו. כמו בכל תחילת קמפיין ובמהלכו ישנה ציפייה גדולה במשחקי הנבחרת הלאומית, אבל איתה תמיד גם אכזבה גדולה. כל גדולי מאמני הכדורגל בארץ ניסו לעשות את הבלתי יאומן אבל כשלו בזה אחר זה: אברהם גרנט, דרור קשטן, אלי גוטמן, אלישע לוי ועוד.
על הרצוג עוד מוקדם להגיד כי נכשל, אבל דרכו אינה שונה בהרבה מזו של קודמיו. הטעות השכיחה והמרכזית של מאמני הנבחרת לדורותיהם הינו שילובם של הלגיונרים שלא משחקים בקבוצותיהם. עד סיום המאה הקודמת, היו שחקנים בודדים מעבר לים, רובם הצליחו - מי יותר ומי פחות - אבל הדגש הוא שהם שיחקו בקבוצותיהם: חיים רביבו, אייל ברקוביץ', רוני רוזנטל, אלי אוחנה, אבי כהן ז"ל, אלון מזרחי ויוסי בניון.
בדור ההוא, נבחרת ישראל הורכבה משחקנים מקומיים ומיעוט של לגיונרים, ולמרות שלא הצליחו להפעיל לטורנירים הגדולים, הנבחרת היתה טובה וחזקה. כזו שהביאה תוצאות מדהימות נגד צרפת, אוסטריה ועוד.
בעשרים השנים האחרונות, הדור השתנה. כל שחקן שנותן עונה או שתיים מצוינת בליגת העל, מוצא את עצמו חיש רגע באחד המועדונים ברחבי אירופה. גולת הכותרת שלהם היא לאו דווקא דקות משחק, ואם כן, הם לא מביאים זאת לידי ביטוי במדים הלאומיים. המאמנים שצוינו קודם לכך, נותנים להם את הכניסה לנבחרת מהדלת הראשית בעיקר בזכות העובדה שהם משחקים מעבר לים, אבל לא עוקבים מספיק אחר היכולת והכושר שלהם. זה מספיק כדי לעוור אותם וכך מתפספסים שחקנים מקומיים, שנמצאים בכושר טוב יותר מלגיונר כזה או אחר. נכון לא כל הלגיונרים כאלה אבל חלק גדול כן, למשל הקפטן ביברס נאתכו.
הוא לא ביכולת הטובה שאפיינה את הקדנציות שלו בצסק"א מוסקבה ובפאוק סלוניקי, וכך גם השוערים אופיר מרצאינו, שיושב על הספסל לא מעט במשחקים של היברניאן, ואריאל הרוש השוער השני שלא משחק בספרטה רוטרדם ההולנדית. אלי דסה לפני חודש חתם בוויטסה ארנהיים ועד לפני חודש לא שיחק מאז עזב את מכבי ת"א, וכך גם מונאס דאבור, טאלב טוואטחה והרשימה עוד ארוכה.
מה הבעיה בכל זה? אנשי הנבחרת מודעים לכך אבל בכל זאת שלמים במצב הנוכחי. משה סיני, לשעבר קפטן נבחרת ישראל אמר בתכנית "ספורט" של FM103 לפני המשחק נגד צפון מקדוניה: "מאמנים מאמינים בשחקנים שהיו איתם לאורך כל הדרך, הם לא עושים שינויים דרסטיים, לא מזמינים כל רגע שחקן אחר. כשאתה שומר על סגל קיים כולם מבינים את המסר, והם כבר יודעים את כל מה שצריך לעשות".
אחריו, גם שלומי ברזל ראש מערך ההסברה בהתאחדות לכדורגל המשיך באותה גישה, לפני צמד המשחקים נגד אוסטריה ולטביה ואמר: "לא צריך להגדיר כישלון בכל פעם שלא עולים לטורניר גדול. בשיטה שהרצוג משחק המגנים מאוד משמעותיים וטוואטחה ואלי דסה הם קריטיים".
הגישה הזאת חייבת להשתנות. שחקנים טובים שמשחקים, גם אם זה בליגת העל, וגם אם לא בקבוצת צמרת אבל הם נותנים את הטון בכדורגל הישראלי מקומם צריך להיות בנבחרת. נקודה. שחקנים שלא משחקים ולא רואים דקות משחק, יחזרו לכושר וכשהם יוכיחו שהם ראויים, יהיה אפשר לדבר על זימון. זה הדבר שאנדי הרצוג צריך לעשות עכשיו בשלושת המשחקים שנותרו לו ובקמפיין הבא, וכך נראה שינוי לטובה בנבחרת שלנו.
*הכותב היינו יועץ תקשורת וחובב ספורט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו