משילות בהמתנה

החיים בישראל מתקיימים כמו במסך מפוצל - האנדרלמוסיה שבחוץ, והאנדרלמוסיה שבפנים. וכך, בזמן שביום שלישי התכנסו 15 אלף ישראלים (להערכת המארגנים) ברחבת מוזיאון תל אביב כדי לדרוש צדק משפטי, באיראן - להבדיל - בערו רחובות כל הערים הגדולות כשהמפגינים קוראים "מוות לרודן", וחלקן נורים למוות באש חיה על ידי כוחות המשטר.

בימים כתיקונם, הסיפור המרכזי כבר חודש ימים היה אמור להיות מה שקורה באיראן. רעת אויבינו - המשטר האיראני - עומד על כרעי תרנגולת ומט ליפול. המהומות מתפשטות בכל אימפריית האייתוללות. אש המרי שהוצתה קודם במושבות, בעיראק ובלבנון, הגיעה למדינת האם בשבועות האחרונים.

חסימת האינטרנט לא חסמה את המהומות, שהתפשטו לכל מחוזות איראן. כל חלקי החברה, כל הקבוצות האתניות והדתיות משתתפות. זאת אף על פי שאמצעי הדיכוי של המשטר קשים ביותר. על פי גורמי אופוזיציה, עד יום שלישי נעצרו בין 7,000 לרבבת מפגינים וכ־450 נהרגו. הרודן אייתוללה חמינאי הורה לכוחות לפעול ביד קשה. 

אי אפשר לדעת איך המהומות יסתיימו - לא בלבנון, לא בעיראק ולא באיראן. אבל מה שבטוח הוא שהתנאים הנוכחיים פותחים בפני ישראל הזדמנות לפעול בשלל אופנים להגביר את חוסר היציבות ולצמצם את האיום שהמשטר, על זרועותיו החבלניות ומתקניו הגרעיניים, מהווה. 

בהתאם לכל זאת, היינו מצפים לראות שהקבינט הביטחוני יתכנס, שבפייסבוק ובטלגרם של ראש הממשלה בנימין נתניהו יפורסמו הודעות בפרסית, תוך חידוש שידורי קול ישראל בפרסית לתוך איראן, כפי שמבקשים מתנגדי השלטון.

בוודאי היינו רואים התייחסות רצינית יותר לאזהרת הגנרל קנת מקנזי, האמון בצבא האמריקני על המזרח התיכון, כי עולה הסבירות שאיראן תצא למתקפה נגד מדינות המפרץ ונגד ישראל. נתניהו אמנם התייחס לדברים בסיור ברמת הגולן ביום ראשון והדגיש כי לישראל מחויבות מוחלטת לסכל כל מתקפה, אבל בימים כתיקונם, הודעה כמו זו של מקנזי היתה גורמת לשר הביטחון לעלות על טיסה לוושינגטון כדי להיפגש עימו בפנטגון.

ומה עם התקנון?

אבל אין אנו נמצאים בימים כתיקונם. וזה מביא אותנו לאנדרלמוסיה שבפנים על המסך המפוצל שלנו, שם מופיעה ממשלה שלא מסוגלת לתפקד. שורש השיתוק אינו היותה ממשלת מעבר. כבר זמן לא מבוטל מכהנת ממשלת מעבר, וחבריה, לרבות העומד בראשה, לא מהססים למלא את תפקידיהם. הממשלה איננה מתפקדת כי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, החליט שכל פעילות ממשלתית כמעט חייבת את אישורו.

היועמ"ש אינו ממוקד באתגרים האסטרטגיים והלאומיים של הממשלה אלא בהפללת חבריה, תוך כרסום עד ביטול סמכויותיה של המערכת הפוליטית. כך קרה שביום חמישי שעבר קיים מסיבת עיתונאים בפריים־טיים כדי להודיע שהוא מתכוון להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. העובדה שעל פי חוק הוא לא מסוגל להגיש כתב אישום נגד רה"מ כי עליו להגישו קודם לכן לוועדת הכנסת (שאינה מתכנסת בהיעדר ממשלה קבועה) לא משנה לו. 

מייד לאחר שהודיע על החלטתו להגיש כתב אישום נגד נתניהו, קיים מנדלבליט התייעצות כדי לבחון האם נתניהו יכול להמשיך ולכהן כרה"מ במצב שנוצר. עצם העובדה שעל פי חוק יסוד: הממשלה, אין ליועמ"ש סמכות לפטר ראש ממשלה, לא העסיקה את מנדלבליט. וכאשר הודיע כי הוא מאפשר לנתניהו להמשיך לכהן, הציגו חלק מהכתבים את החלטתו (המיותרת ואף מקוממת) כמפגן הוגנות. 

שורש השיתוק אינו ממשלת המעבר. רה"מ נתניהו // צילום ארכיון: אמיל סלמן

לא חלפו 24 שעות מההתייעצות ההיא, וכבר התחילו הדיווחים על כוונת מנדלבליט להגיש כתבי אישום, ממש אוטוטו, נגד שר הבריאות יעקב ליצמן ושר הפנים אריה דרעי. ושוב, לא נאמרה מילה על כך שכמו במקרה של נתניהו, כל עוד אין ממשלה ואין ועדת כנסת, היועמ"ש לא יכול להגיש כתב אישום נגד שרים. 

מילא, אם מנדלבליט היה מגביל את פעילותו למסיבות עיתונאים ונאומי תוכחה נגד אזרחים תמימים שבסך הכל דורשים שנבחרינו ימשלו. אבל הוא עוסק גם בעניין הגבלת שיקול דעתם של הקברניטים בענייני ביטחון. כי מעבר לסמכות להפליל את ראש הממשלה והשרים, מנדלבליט גם ניכס לעצמו את הסמכות להטיל וטו על החלטות אסטרטגיות. כך, למשל, לקראת הבחירות בספטמבר, הוא פסל את כוונת נתניהו לצאת למבצע בעזה בעקבות ירי הטילים על אשדוד. 

על סמך אילו שיקולים מנדלבליט הכריע כך? האם צדק או טעה? האם היטיב עם ביטחון ישראל או פגע בו? אין לדעת. אבל די ברור כי במצב שבו היועמ"ש מחליט בענייני ביטחון, הסיכוי שישראל תעשה משהו בזירה האיראנית הרחבה שואף לאפס. ובינתיים, האיראנים מתעשתים וביום רביעי הודיעו על עריכת משחקי מלחמה עם צבאות רוסיה וסין. 

כצפוי, פוליטיקאים משמאל הוקיעו את המפגינים ברחבת מוזיאון תל אביב והאשימו אותם בעריכת הפגנה נגד שלטון החוק. אבל האמת היא שאותם פוליטיקאים יודעים שהצדק עם המפגינים. הם יודעים שבלתי נסבל המצב הקיים שבו פרקליטים בלתי נבחרים, שלא חייבים דין וחשבון לאיש, מכתיבים את הלוח הפוליטי שלנו באמצעות חקירות ומכתיבים את מדיניות הביטחון של הממשלה ללא סמכות נראית לעין. 

דמוקרטיה נוסח לפיד

במאמרו "חקירוקרטיה" ב"ידיעות אחרונות" בשנת 2008 כתב יאיר לפיד - אז בעל טור בעיתון - שלא ייתכן שכל ראש ממשלה ימצא את עצמו תחת חקירה כפי שקרה ממש באותם ימים לידידו אהוד אולמרט. לפיד קרא באותו טור לחוקק חוק כמו שקיים בצרפת ובאיטליה, שיאסור קיום חקירה פלילית נגד ראש ממשלה מכהן. "זה אולי נשמע קצת לא דמוקרטי, אבל מה שקורה עכשיו הוא דמוקרטי הרבה פחות. במקום שלטון הרוב, יש לנו שלטון של מתלוננים", כתב.

מה שקרה מאז ללפיד ולרבים כמוהו הוא מכה כפולה של פחד ואופורטוניזם. הם מפחדים, ובצדק, כי אם יתמכו ברפורמה במערכת המשפט ימצאו את עצמם מובאים לחדר החקירות. אשר לאופורטוניזם, למה לפוליטיקאים מהאופוזיציה להתערב כאשר נחקרים ראש הממשלה או שרים מהקואליציה, בשעה שהם יכולים להתעטף בגלימות של אבירי שלטון החוק.

וכך קורה שמשנה לשנה המצב רק הולך ומחמיר, בעוד ברור לכולם מה צריך לעשות ולא עושים דבר. וכך קורה שאנחנו חיים עם מסך מפוצל. מצד אחד דורשים האיראנים, הלבנונים והעיראקים להפיל את האויב הגדול ביותר של ישראל. ומצד שני אזרחי המדינה דורשים שלפתק שלהם בקלפי תהיה משמעות. כל עוד הפוליטיקאים שלנו מונעים מפחד ומאופורטוניזם ולא מטובת המדינה, לעם ישראל לא תהיה יכולת להשפיע לטובה בשום צד של המסך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו