בין שחוק לדמע: עד שכולם יהיו כאן

4:08. שוב ערה. כבר כמעט חודשיים שזו הפכה לשעה כמעט לגיטימית. כי היא קמה. כי אחותה. כי הן, ואח שלהן, כאן לידי. והם? כמעט חודשיים עברו מאז לקחו אותם. קרעו אותם באכזריות מהמקום הכי בטוח שלהם. בפיג'מה, בבגדים קצרים, עם תמימות של ילדים. 51 ימים ולילות של דאגה. של בטן מתהפכת. של חוסר ודאות. ועכשיו, יראת קודש.

בלי מוזיקה ברקע, בלי עריכה, סרטון של אוהד רץ לאבא מרסק את הלב. ככה פשוט. 49 ימים הוא היה שם במנהרות החוטפים. נלקח בן 8, הפך שם לבן 9. אולי בן 900.

יום אחריו, זו אמילי שרצה. אבא כבר בכה עליה, כשהצהירו שנרצחה. עכשיו, כשהוא אוחז בה בזרועותיו, אלו דמעות של שמחה.

ורז, שחלמה שהיא הולכת הביתה. ואחותה אביב. ואמיליה, והאחים עופרי ויובל ואוריה, ואביגיל עידן אחת. אוד מוצל מאש, לאחר שרצחו את שני הוריה. היא הפכה לבת 4 בשבי. יתומה.

• • •

4:08. כל לילה. הילדים הפרטיים שלי מכוסים בשמיכה. אני יודעת, אני ערה כדי לבדוק. מרימה את השמיכה של הקטנה מהרצפה, מסדרת את חד הקרן הוורוד שמכסה את פניה של אחותה. סופרת נשימות קטנות, עמוקות, של ילדות שישנות בשלווה.

אבל הבטן מתהפכת, והלב על מסילה ארוכה של רכבת הרים. שמחה על הילדים שיוצאים בזה אחר בזה מאמבולנס לבן. חרדה לגורלם של אלו שעוד לא. דאגה לאלו שכבר כאן. געגוע לאלו שכבר לעולם לא יחזרו. "הילד של כולנו" קראנו לגלעד שליט, שחזר אחרי 5 שנים במחשכים. ועכשיו יש לנו כל כך הרבה ילדים לדאוג להם.

הם קטנים מדי. רבים מדי. רחוקים מדי, למרות שאולי גיאוגרפית הם ממש קרובים. הם, ואמא ואבא שלהם, והאחים, וסבא סבתא. כי בעולם המעוות של המרצחים לוקחים גם ילדות עם תלתלים וסבתות שהקימו קיבוצים.

כפיר ביבס נחטף בגיל 9 חודשים. מי יודע בן כמה יהיה כשיחזור. אחיו אריאל בן ה־4 יגדל אולי בחודש, או בחודשיים, אבל אולי גם ב־100 שנה. ואמא שירי, ואבא ירדן, האם הם שם איתם כדי לחבק אותם כשהם בוכים? האם גם הם בוכים? עולם שלם מחכה לתמונה השלמה של משפחת ביבס. עולם שלם יודע שנכון לעכשיו, לפי המתווה, הם לא יוחזרו יחד.

שלושה ימים לתוך הפסקת אש וה"עסקאות" ועדיין יש שם, אולי קרובים, אולי רחוקים, גם יותר מ־100 ילדים מבוגרים. כי גם לגבר בן 30 מישהו מחכה בבית.

• • •

כולנו, אימהות של העורף, מחכות. כולנו, אזרחים עם מדים שקופים של דאגה, מחכים. ערים בלילות עם קמטי מלחמה שנחרטים בין הגבות, עם קמטי חיוכים שעולים לפרקים. מחכים.

אל תגידו שיבואו, הם לא באים מעצמם. מישהו לקח אותם והוא צריך להחזיר, את כולם. ואנחנו מחכים.