השמאל חי וקיים

מרגע פרוץ המלחמה מדברים על"קונספציית" השמאל שקרסה. על תפיסת ה"שטחים תמורת שלום" שלא הניבה דבר, על "אסון אוסלו", וכפועל יוצא - על כך שעלינו לחיות על חרבנו; אמירה אוקסימורונית משהו, שכן חיי מלחמה טומנים בחובם מקרי מוות רבים.

על כן חשוב לציין, בייחוד לנוכח שיח האחדות המדומיין, שיח שדבר היותו מדומיין התברר לנו ביתר שאת סביבהתנגדותם של אנשי עוצמה יהודית לעסקאות שחרור החטופים, שהשמאל עוד כאן, וגם המלחמה לא העלימה אותו, חרף הקונצנזוס על נחיצותה.

החשיבה על היעלמות השמאל שגויה בשל אי־הבנה (ישראלית) של מהות השמאל, תפקידו והתפיסות (להבדיל מקונספציות. אנחנו, השמאלנים, אוהבי עברית) שבהן הוא מחזיק. השמאל דוגל בערכים ליברליים ופלורליסטיים. שום שמאלן לא יצביע למפלגה שראשיה יזמו את "מצעד הבהמות" נגד הקהילה הלהט"בית, ולא יתמוך במפלגות שאינן מאפשרות זכות היבחרות לנשים. שום שמאלן לא יעניק כוח לאלו שבעיניהם בתי הדין הרבניים צריכים להחליף את בתי הדין למשפחה. זה לא יקרה.

במשך שנים עסקו חלקים מהשמאל בשיח על פתרונות מדיניים לסכסוכים עם שכנותינו. הם מצאו דיאלוג לא רע עם אנשי ימין, ולא בכדי - הסכם השלום עם מצרים נחתם על ידי בגין, שיחות מדריד קוימו בזמן כהונת שמיר, ואףהסכמי אברהםנחתמו על ידי נתניהו. כלומר, לא רק השמאל "חטא" בחשיבה שלפיה חיי מלחמה אינם האפשרות היחידה העומדת בפנינו וחתר לחיים שלווים יותר.

המילה שמאלן הפכה מאז שלטון נתניהו למילת גנאי, למציינת אי־פטריוטיות, ניתוק, שיוך לאליטה, וכמובן מילה נרדפת לאוהבי ערבים. התיוג השלילי הצליח. מרבית הישראלים אינם מגדירים את עצמם כשמאלנים, כמו שהתיוג השלילי של הפמיניזם במזרח התיכון נחל הצלחה, ומרבית הנשים הישראליות אינן מגדירות עצמן כפמיניסטיות. ועדיין, מי תוותר על זכות ההצבעה שלה? על זכות הירושה שלה? על זכותה לקבל החלטות בנוגע לגופה?

גרעין השמאל מאמין בחופש ביטוי, אינו חושש מהפגנות (גם נגד המלחמה הנוכחית, המוצדקת מאין כמוה), וודאי שאינו מנסה לרתום את האקדמיה לצרכים לאומניים, אלא שומר עליה ביקורתית וחסרת מורא מהשלטון

עם זאת, גרעין השמאל אינו חושש מתיוגים. ערכים יקרים לו יותר מאשר "מה יגידו". גרעין השמאל אינו רואה בערבים החיים בישראל אויבים ואינו חושב שבגין זוועות חמאס עלינו להבעיר את המדינה מבפנים. גרעין השמאל חש גועל לנוכח חוק הלאום שאין לו מקום במדינה דמוקרטית, כמו ממרבית יוזמות ההפיכה המשטרית שהממשלה התעסקה בהן שעה שחמאס תכנן להשמידנו.

גרעין השמאל אינו חושב שפסגת הישגיה של הקהילה הלהט"בית היא חקיקת שמותיהן של שתי אימהות על מצבת חלל, אלא דווקא הסדרה של חיי להט"בים שנותרים בחיים, אלו שרוצים להתחתן, להביא ילדים - אותם ילדים שבישראל אינם נחשבים יהודים. גרעין השמאל מאמין בחופש ביטוי, אינו חושש מהפגנות (גם נגד המלחמה הנוכחית, המוצדקת מאין כמוה), וודאי שאינו מנסה לרתום את האקדמיה לצרכים לאומניים, אלא שומר עליה ביקורתית וחסרת מורא מהשלטון.

קל להציג את השמאל כילד סורר שחטף את סטירת חייו, אבל זוהי הצגה רדודה שאין לה דבר עם המציאות. ממש כמו הפיכת עזה לחניון.