משבר הזהות של השמאל הישראלי מול ידידיו בעולם

השמאל הישראלי בהלם, כי ביום שאחרי הטבח הוא גילה שהשמאל העולמי המערבי נטש אותו בסיבוב. הערכים המשותפים כביכול, נניח, נגד רצח תינוקות, נגד אונס, נגד שריפת אנשים, התגלו כמאוד גמישים עבור השמאל המערבי, ובתוך שבוע גם הפכו לעמדות תקיפה נגד עצם זכות קיומה של מדינת ישראל. אם זה לא היה עצוב - זה היה משעשע.

השמאל העולמי התגלה כמאוד פרוגרסיבי באנטישמיות שלו. בעיתון "הארץ", למשל, ממש נעלבו. המון טורים עם דעות של שמאלנים מאוכזבים מבגידת השמאל העולמי. פתאום הם גילו שהאוניברסיטאות המערביות הן ביצת רעל של הסתה מטורללת נגד יהודים בשם הצדק האוניברסלי.

מה שמוביל אותנו למערכון הכי נצפה בהיסטוריה של "ארץ נהדרת", המערכון על הסטודנטים הקווירים מאוניברסיטת קולומביה, המפגינים עם דגל פלשתין כרוך בדגל גאווה. מערכון שנראה כמו משהו שעשו ב"לאטמה" לפני עשור.

אחרי שראיתי את המערכון, צייצתי בטוויטר שאם לפני חודש וחצי הייתי מופיע במונולוג בטלוויזיה עם דגל בצבעי להט"ב ופלשתין - היו שוחטים אותי. האמת היא שזה מתסכל. לא משנה כמה טקסטים כתבנו על תרבות ה"ווק" החולה, לא משנה כמה סינקים הבאנו על ההרסנות של המוטציה הפרוגרסיבית ועל הקמפוסים שהתמכרו לתיאוריות אנטי־מערביות - הם המשיכו לכנות אותנו פשיסטים, משיחיים, הומופובים וכו'.

ואז בא מישהו מאותו המחנה שמקלל אותנו, מולי שגב הפרוגרסיבי, ואומר את אותם הדברים שאמרנו, ולא מודה בשיט שהוא בעצם חלק מאותה הבעיה העולמית. אותו הטרלול הפרוגרסיבי שהשתלט על השמאל. במבצע עופרת יצוקה, ב"ארץ נהדרת" העניקו לרמטכ"ל גבי אשכנזי את פרס גלובוס הזרחן על הרג ילדים. אם בתוכנית הדגל של ישראל אמרו את זה - מה אתם רוצים מסטודנטים בורים באל.איי?

כדי להבין מדוע אנשי השמאל הישראלי מבולבלים היום מול התנהלות המקבילים במערב, כדי להבין מדוע סטודנטים בהרווארד הם תומכי חמאס שמאשימים את ישראל בטבח שבוצע בישראלים, ואיך זה קשור לטרנסג'נדרים, צריך לחזור להיסטוריה של הרעיונות, או ליתר דיוק - למרקסיזם, על גלגוליו השונים.

אם ב"ארץ נהדרת" העניקו לרמטכ"ל את פרס "גלובוס הזרחן" על הרג ילדים - מה אתם רוצים מסטודנטים בורים בלוס אנג'לס?

בראשית היתה המהפכה הצרפתית, שהבטיחה חופש, שוויון אחווה - וקיימה דם, רצח וטרור. אחר כך יבואו מרקס, הקומוניזם ומלחמת המעמדות. על פי התזה, מעמד הפועלים, הפרולטריון המערבי, יהיה הסובייקט של המהפכה. הוא זה שיפיל את הדמוקרטיות הבורגניות. זה לא עבד. כבר במלחה"ע הראשונה מעמד הפועלים הבריטי לא ראה במעמד הפועלים הגרמני "אח למעמד", אלא אויב מר. הלאומיות ניצחה את מלחמת המעמדות.

ז'בוטינסקי הבין זאת מצוין במשל על התזמורת האנושית. "לכל כלי גון צליל משלו, ולכל לאום מבנה רוחני מיוחד משלו. יש להוקיר את גוני הצלילים האלה של הלאומים, לשכללם, ולא לאפשר מצבים שהכינור ינגן בהם כטרומבון - והצ'כי יהיה דומה לצרפתי. החיים אין פירושם תספורת אחידה לכל - אלא רבגוניות והרמוניה בשביל אינספור אנשים בעלי אופי אינדיבידואלי, שאינם דומים איש לרעהו. הלאומיות היא ביטוי לאינדיבידואליות של העמים". אז אם אין מעמד פועלים שנכון למלחמת מעמדות שתציל את העולם מדיכוי קפיטליסטי - מה יעשו הוגי המרקסיזם? הם יחליפו סובייקט.

כאן נעבור בקפיצה לשנות ה־50 וה־60, כשלתמונה נכנסים הרברט מרקוזה ואסכולת פרנקפורט (יהודים, כמובן). על קצה המזלג, הם עשו סוויץ'. מעמד הפועלים המערבי המדוכא, שכאמור לא שש למלחמת מעמדות, הוחלף ב"מדוכאים" אולטימטיביים, העולם השלישי על גווניו ה"מוחלשים". זו הנקודה שבה נולד הטיעון שלפיו החלש והעני והדפוק תמיד צודקים, גם כשהם מבצעים מעשי פשע זוועתיים.

אבל אחרי 11 בספטמבר, אחרי אל־קאעידה ודאעש, חלה התרופפות בקו המחשבה הזה. קשה ללכת שבי אחרי מיליונרים שמורידים מגדלים, או אחרי מפלצות שאונסות נשים יזידיות ומוכרות אותן כשפחות בשוק במוסול.

אל חשש - אגף אחר בשושלת המרקסיסטית, הפוסט־מודרניזם, בא לעזרה. מעתה, השחרור מהדמוקרטיה המערבית הדכאנית נעשה באמצעות מסע אישי וגופני. לא רק פוליטיקת זהויות אתניות, אלא פוליטיקת זהויות מגדריות.

אני מדבר על הגידול האינפלציוני בהתאמות מגדריות בעולם המערבי בעשור וחצי האחרונים, ועל העובדה שהממסד האקדמי הפרוגרסיבי מעודד את כל הטרלול שמסביב, כולל חינוך מחדש לסוררים שלא מוכנים לבטל את הטבע וחינוך מיני לגיל הרך.

היום זה סמל הנאורות, אבל בעצם הוא נושא בתוכו את וירוס המהפכה המרקסיסטית, המבקשת לפרק את המערב.

אבל אז בא טבח 7 באוקטובר, ופתאום התלכדו הזירות. האדום והוורוד פגשו בירוק של חמאס, והשמאל העולמי חבר - ולא בפעם הראשונה - לחיק האנטישמיות החייתית בתצורתה המפלצתית ביותר. עבור הסטודנטים הבורים, ששורשי עולמם הערכי והקוגניטיבי נמצאים בביצת הרעל של אוניברסיטאות הממומנות בכסף קטארי, לתמוך בחמאס זה כמו להשתיק בבריונות את ג'ורדן פיטרסון או את בן שפירו. אקט מהפכני.

גם לא מפליא מספר היהודים. אי אפשר לא להיזכר בנאום 1 במאי 1936 של ברל כצנלסון: "כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח - אל יידע מצפוננו שקט".

אבל אני אופטימי בגלל אירופה. תמיכת הממשלות בישראל מעידה שאולי אירופה סוף־סוף מתעוררת מהחלום הפרוגרסיבי. המערב מתחיל להבין שאידיאולוגיה המבקשת ליצור עולם ללא זהויות, לאומים, שפה או הקשרים היסטוריים תקרוס לתוך עצמה.

אידיאולוגיית הבחרנות, שהוגים כמו סארטר ופוקו העלו על נס, התגלתה כאשליה. אנחנו לא בוחרים את השם שלנו, את שפת האם שלנו או את המילים שנשיר בהמנון בתום הטקס. בני אדם נולדים אל תוך הקשרים של זהות - היסטורית, לאומית ומשפחתית - ומתוכם הם מבצעים את הבחירות שלהם.
הפגנות ענק בבירות אירופה של אסלאמיסטים תומכי רצח תינוקות ואונס נשים, מעוררות בעתה באזרחים השפויים של אירופה. הג'ונגל בתוך וילה מפחיד עד כדי כך, שהוא מספיק כדי לגבור אפילו על אנטישמיות מסורתית.