משפט ומשילות: פיוס לפני חוקה

העימות החזיתי שהתרחש בשבוע שעבר בכנס לשכת עורכי הדין, בין נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ליו"ר הכנסת יריב לוין, הוא לא הקרב התקשורתי בין שני ראשי הרשויות - השופטת והמחוקקת. אנו זוכרים את חילופי הדברים בין נשיא העליון אהרן ברק ליו"ר הכנסת רובי ריבלין, עוד בשנת 2003. ריבלין טען אז בתקיפות כי במקום לפרש את החוק, בג"ץ "מנסה לקבוע את ערכיה של מדינת ישראל", וכי "המהפכה החוקתית" שברק מנהל, מהווה "סכנה מבית". ברק לא נשאר חייב והשיב כי "בתי המשפט בישראל הם מגן הדמוקרטיה". חלפו השנים והקרב בין שתי הרשויות חוזר - וביתר שאת. 

כך זה נשמע השבוע: לוין טען כי "מה שהורס את החברה הישראלית וקורע אותה לגזרות, אלו החלטות שאין כל קשר בינן לבין עולם המשפט ושכל מקורן בהשקפת עולם של בית המשפט. אלה דברים מקוממים ובלתי נסבלים". לטענתו, "בג"ץ לא מגן על הכנסת אלא רומס אותה ברגל גסה", ומעבר לכך, שיטת בחירת השופטים מעוותת, וזקוקה לשינוי. 

נשיאת העליון חיות לא נשארה חייבת והשיבה כי "בשנה החולפת נקבעו ונשברו שיאים של השחרה, דה־לגיטימציה ושיח מתלהם". לדעתה, ביקורתו של לוין אינה ממלכתית ואינה לגיטימית. היא הביעה חשש מניסיונות להשליט "שיקולים פוליטיים בהליך המינוי של שופטים". 

המתח הממסדי בין בג"ץ ובין הכנסת קיים עוד מימי קום המדינה. היה זה בג"ץ שקבע כבר בשנות ה־50 כי חופש העיסוק וחופש הביטוי הם זכויות יסוד, הגם שלא היה חוק יסוד בעניין. וראו זה פלא: המערכת הפוליטית יישרה קו. וכך גם בהחלטות רבות אחרות. למרות התערבות לכאורה של בג"ץ, הכנסת וגם העם קיבלו זאת בהבנה. מחקרים מלמדים כי בתקופות אלה האמון בביהמ"ש העליון עמד על יותר מ־80 אחוזים, כמעט כמו האמון היום בצה"ל. אחת הסיבות לכך היא שבג"ץ השכיל בחוכמתו לחמוק מהחלטות ערכיות בסוגיות השנויות במחלוקת חברתית. 

התפנית אירעה ב־1999, כאשר בג"ץ החל לנגוס בשורה של החלטות בסוגיות דת ומדינה וביטחון. כשהשופטים דנו בגיוס בחורי הישיבות, תפילת נשים בכותל, או שיטות חקירה של שב"כ, רבים ראו זאת כפלישת בג"ץ לתחום של ערכים ופשרות פוליטיות־חברתיות, דבר שהחל לכרסם בלגיטימציה הציבורית של בית המשפט.

המחסור בכללי משחק ברורים במסגרת של חוקה בישראל אינו מקרי. חוקה מגדירה כללי התנהגות ומערכת יחסים הדדית בין הפרטים בחברה למוסדות המייצגים אותם ופועלים בשמם במרחב הציבורי, ואת אופי המוסדות הפוליטיים והיחס ביניהם. אך פתרונות מבניים יעילים כל עוד הם עולים בקנה אחד עם האינטרסים ארוכי הטווח של חברי הקהילה הפוליטית. אלה משקפים, בסופו של דבר, את המהויות והערכים הדומיננטיים בחברה ואת גמישות הפעולה של מוסדות השלטון. אך תנאי בסיסי להצלחתם הוא קונצנזוס בסיסי איתן שמהווה נקודת הייחוס של החברה. 

בשל עומק המתחים כיום בישראל, בטרם תגובש חוקה ישנו צורך בפיוס הדדי ובהורדת גובה הלהבות. ראוי שבית המשפט העליון ירחיק את עצמו מתפיסת "הכל בגיץ", יגדיר את מעורבותו בצורה זהירה כבעבר, תוך שמירת מקומה של הכנסת כרשות המחוקקת וכבית הנבחרים של מדינת ישראל. בכך יירד הלחץ הציבורי "לפתור" את בעיית אי־המשילות באמצעות עתירות לבית המשפט העליון. 

מצידה של הכנסת, את אי המשילות צריך יהיה לפתור באופן אחר: בשלב המיידי - בסדרת תיקונים מוסדיים וארגוניים נחוצים, ובטווח הארוך - בהשתתה איטית והפנמה של ערכי תרבות אזרחית פוליטית־דמוקרטית המכירה בגנום המיוחד של ישראל על חלקיה התרבותיים המגוונים. 

בינתיים, ראוי לכולנו לנסות ולהחזיר את השדים לבקבוק.

פרופ' אסף מידני הוא דיקן ביה"ס לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב־יפו ונשיא האגודה הישראלית למדע המדינה