אסון הזפת הקשה הפוקד את רצועת החוף של ישראל בימים אלו מצטרף לשלל אסונות ומפגעים סביבתיים קשים בשנים האחרונות וגם הוא, כמותם, תוצר של כאוס התנהלותי מצד ממשלות ישראל לדורותיהן.
היעדר חקיקה סביבתית מתאימה, הסתמכות על טיעונים ביטחוניים כתירוץ להסתרת מידע מהציבור, אור ירוק לעבוד במחשכים והיעדר תקציבים מתאימים להגנה על הסביבה ובריאות הציבור - כל אלו עומדים בבסיס המחדלים המותירים אותנו פעורי פה בכל פעם מחדש. כאילו לא ידענו שאפשר גם אחרת, כאילו לא יכולנו לחזות ולהיערך לפחות לחלק מהאירועים הקשים הללו. בדיוק כמו הילד ההולנדי, אנו בטוחים שהכנסת האצבע לסכר תסייע לפתור לא רק את המקרה הנקודתי.
כך, לדוגמה, קיבלנו כמובן מאליו את העובדה שחברת קו צינור אילת־אשקלון פועלת זה עשרות שנים בלי לתת דין וחשבון לציבור הישראלי, עד שהתעוררנו בוקר אחד לפני כשבע שנים לאסון זיהום הנפט בעברונה, מהגדולים שידעה הארץ. התרגלנו לעובדה שבחסות טיעונים ביטחוניים ובהיעדר חקיקה מסודרת לטיפול בקרקעות מזוהמות, זיהמה התעשייה הצבאית במשך עשרות שנים את קרקעות המדינה ואת מי התהום שלה, מי השתייה של כולנו.
באותו אופן אנו ממשיכים להתנהל ללא חוק המעגן את התוכנית הלאומית מ־2008 למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים, ללא חוק אזורים ימיים שמטרתו להסדיר את השימושים השונים והפעילות באזורי המים הכלכליים של ישראל, שם מתבצעת הפקת הגז. חקיקה מסודרת שכזו היתה מקנה את החובות, הסמכויות והתקציבים הנדרשים לשם מעקב וחיזוי מבעוד מועד של אסונות דוגמת האחרון, ואולי מאפשרת למנוע או לפחות לצמצם את ממדיו.
אבל לא הכל שלילי. בניגוד למגמה השלטת בעולם המערבי, ובעיקר ארה"ב, שם השיח הסביבתי הוא שיח ליברלי המשויך לצד השמאלי של המפה הפוליטית, הרי בישראל המצב שונה לחלוטין. לא צריך להתבלבל בין גרירת הרגליים של ממשלות ישראל לדורותיהן בטיפול בנושא הסביבתי, לבין ההכרה מימין ומשמאל בחשיבות הטיפול. עדות לכך ניתן למצוא בשיח משבר האקלים. בעוד בארה"ב קיים חיץ שנדמה שאינו ניתן לגישור בין מכחישי האקלים, רובם מימין, לבין אלו המכירים בתרומת האדם להיווצרותו, הרי בישראל יש שרה להגנת הסביבה מהליכוד, שהצהירה על מחויבותה לקידום חוק אקלים, הסבת המשק הישראלי לאנרגיות מתחדשות ואיפוס פחמן.
הבעיה אצלנו נעוצה בכך שהתאהבנו בפתרון של הילד ההולנדי. האצבע שבסכר היא הנמשל להתנהלות קלוקלת וחסרת אחריות לאורך עשרות שנים. חיפוש אחר פתרונות קצרי טווח, שיקולים פוליטיים, חוסר הבנה שסביבה אינה רק עניין לטיפול באמצעות פלסטר אלא עניין קיומי, חיבורים מדאיגים בין הון, שלטון, סביבה ועוד, הם שעצרו את ישראל מלהימנות עם המדינות המובילות בעולם בתחום הגנת הסביבה.
על מקבלי ההחלטות להפסיק להיראות מופתעים באופן מאולץ מכל אסון הניחת עלינו. בתוך כך, עליהם לאמץ את הצעת החוק להקמת רשות ים, אשר תיתן מענה אינטגרטיבי לשימושים השונים בים. עליהם לתמוך בהעברת סמכויות ותקציבים לערי החוף כדי שתוכלנה לייצר ניהול אחיד ואינטגרטיבי של החופים, לפתחן מגיעים תוצרי האסונות הקשים המתרחשים בים העמוק. ולבסוף, עליהם לקדם בדחיפות חוק אקלים לישראל, כזה שיישומו יאפשר לכולנו לראות יותר תוצרים של אנרגיית שמש נקייה ופחות תוצרים של נפט על חופינו היקרים.
עמית ברכה הוא מנכ"ל "אדם טבע ודין" טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו