ימין ושמאל: שניכם צודקים - וטועים

העניין הוא ששני הצדדים צודקים. הימין צודק כיהסכמי אוסלווההתנתקות הביאו עלינו קטסטרופה. היציאה מעזה ב־1994 ומהרצועה ב־2005 אפשרה לה להפוך לכר פורה שהצמיח ארגון טרור אסלאמו-נאצי במימון איראני. את הבעייתיות שבשליטה ישראלית ברצועת עזה ייצגה תמיד אותה תמונה מצמררת: חיילי צה"ל זוחלים בחולות ציר פילדלפי בחיפוש נואש אחר שרידיהם של שישה חיילי גבעתי, אחרי שהנגמ"ש שלהם פוצץ. אך אובדן השליטה הישראלית ברצועה הוליד את תמונות הזוועה שמטלטלות את נפשנו, ובהן אנשי זק"א מחפשים שרידי אדם בין חורבות העוטף.

גם השמאל צודק. האסון הגדול והמחריד בתולדות המדינה קרה במשמרת של ממשלת הימין, תחת ראש הממשלה שהקפיד להדגיש לאורך השנים שהוא דואג "לחיים עצמם". כמה זירות אזרחיות הופקרו כאן בעשור וחצי האחרונים, כמה משאבים הושקעו, כמה החלטות אסטרטגיות התקבלו מתוך הנחה שהן מרחיקות מעלינו את ידי משטר האייתוללות. דוקטרינת נתניהו, מנהיג הימין הבלתי מעורער, כשלה. השקט היה מדומה. ההכלה הולידה הסלמה, הסכמי אברהם לא גרמו לפלשתינים לחשב מסלול מחדש, רוסיה מפנה לנו עורף, וההתמגנות המטורפת בטכנולוגיה ובסייבר לא מנעה מחמאסניק זקן על קביים לחצות את גדר הגבול. וכאילו זה לא מספיק גרוע - מנהרה תועדה השבוע גם בג'נין, ומספר בלתי נתפס של חטופים מוחזק בעזה.

וגם הימין צודק, כבר אמרנו? זו תהיה היתממות מוחלטת לחשוב שההפגנות הממושכות, ובמיוחד ההתבטאויות המפלגות ומכתבי הסרבנות, לא עודדו את אויבינו להניח שיש כאן שעת כושר: ממשלה חלשה, צבא מוחלש, חברה מסוכסכת.

אבל השמאל לא טועה. הממשלה היהירה והבלתי מקצועית הזו קידמה באגרסיביות רפורמה שהיתה כרוכה עם מינוי שר מושחת והנצחת אי־השוויון בנטל. המאבק על דמות המדינה הוא ראוי, שלא לומר הכרחי. אין לנו ארץ אחרת.

הימין צודק. ההתיישבות מוכיחה את עצמה כמכפיל כוח ביטחוני. בלעדיה, הנוכחות הצבאית בשטח היא כגוף זר במדינה עוינת. יישובים יהודיים והכבישים שביניהם הופכים את האזור לבטוח יותר וגם לנוח יותר עבור פעילות מבצעית הכרחית. תגידו מה שתגידו על הבעייתיות שבשליטה צבאית בעזה - היא מעולם לא דרשה, בימי טרום ההתנתקות, גיוס של מאות אלפי חיי מילואים.

וגם השמאל צודק. שני מיליון תושבי הרצועה לא הולכים, בינתיים, לשום מקום. הם גם לא יחליטו לאהוב אותנו, למרות המסדרון ההומניטרי שפתחנו להם. התיישבות ברצועה שתדרוש נוכחות צבאית מאסיבית עלולה להתגלות כנטל, ומוטב לחפש דרכים חלופיות לשמר את חופש התנועה הישראלי בשטח.

העניין הוא ששני הצדדים צודקים. הימין צודק כי הסכמי אוסלו וההתנתקות הביאו עלינו קטסטרופה. גם השמאל צודק. האסון הגדול והמחריד בתולדות המדינה קרה במשמרת של ממשלת הימין

הימין דווקא צודק. אין הבדל אמיתי בין הרשות הפלשתינית של אבו מאזן לחמאס של הנייה. מצד אחד, הרשות משתפת פעולה עם ישראל כל עוד זה נוח ומשתלם לה - ומצד שני, מגדלת, מתמרצת ומממנת את הגרועים שברוצחים. אבל השמאל גם צודק. צריך להכיר במציאות ולעבוד עם מה שיש, ומה שיש זה כמה מיליוני פלשתינים שגרים צמוד אלינו - וכמה מיליוני ישראלים שחלוקים עד העצם בשאלה איך להמשיך מכאן.

עתיד רצועת עזה לא יכול להיות מוכרע בלחץ פוליטי, והוא יימדד בדרך אחת בלבד: אם אזרחי ישראל ישובו לגור בעוטף. האינסטינקט הבריא של אזרח חפץ חיים טוב יותר מכל הצהרה של בכיר בחליפה. מדיניות "היום שאחרי" לא צריכה להתבסס על הניסיון לעורר תקווה ועל היאחזות באופטימיות מדומה. הבו לנו ריאליזם קר ויבש, שנמדד במה שאיבדנו: יישובים פורחים ואזרחים שישנים בלילה. בהיעדר הדברים האלה, כל ההצהרות הן לא יותר מבלבולי מוח. לא אכפת לי אם הפתרון לקוח מספר החוקים של הימין או של השמאל, כל עוד השורה התחתונה ברורה: ילדים משחקים במדשאות בארי.