"ארץ נהדרת", אשר נהג המונית מסיע חיילים לחזית. חולף ליד מכוניות חונות של מילואימניקים, וברקע הפתיח של "ליל חניה" - שירו המופלא של אלתרמן בביצוע חנן יובל. שנייה אחת של תרבות ישראלית ועברית, שנכתבה על סיפה של מלחמת העצמאות ושמתכתבת עם תרבות חדשה ופופולרית.
הכותבים של "ארץ נהדרת" מכירים את אלתרמן. הם רחבי אופקים ושפתם עשירה, אחרת לא היו יכולים לעוות אותה באופן מושלם כמו שעשו ב"כמעט שבת שלום", פינתם של אסתי וראובן. הדרך שבה הם ורבים אחרים יוצרים בעברית, שקולה להנפת דגל או לתליית שלט שבו כתוב "אנחנו ננצח". כן, שליטה ויצירה בשפת המקום, להיות חוליה בשרשרת השפה והתרבות, זאת פטריוטיות.
שפה ותרבות הן חלק מחוסן לאומי, מאהבת המקום. נכון, לומר "שני דברים" ולא "שתי דברים" זה לא שווה ערך לבישול לחיילים או להתנדבות בקטיף, ידיים עובדות יצילו יותר עגבניות וחסות מאשר עברית תקנית. אבל כשאדם מכבד את שפתו, כשהוא מתעקש עליה, הוא מצהיר שהוא שייך, שהוא חלק ממהות, מעבר, הווה ועתיד.
כשנבחרי ציבור מדברים עברית עילגת, יש לזה גם משמעות לאומית. זה לא עממי, לא מגניב ולא חינני כשלרבים מהם אין מושג בסיסי בתרבות ישראלית, וכשחלקם אפילו בזים לה.
חנוך לוין כתב את "ייסורי איוב" כשהוא מתבסס ונשען על הסיפור התנ"כי. ההיכרות שלו עם התנ"ך, כמו גם של יוצרים אחרים כמו הבימאית רנה ירושלמי או הצלם עדי נס, הופכת בסיס ליצירות מורכבות, לשאלות חברתיות ופילוסופיות מהותיות עלינו, על ישראלים וישראליות.
כשבמסיבות סיום בבתי ספר משמיעים רק זמרים עם טקסטים נבובים, שצריך להתרכז כדי להבין באיזו שפה זו בכלל, ואם יש שם שפה - זה אומר עלינו הרבה. אין לי דבר וחצי דבר נגד צעירים שהפכו לכוכבים שתהילתם מבוססת על עבודה קשה ועל יכולות פנומנליות, אבל אם בינם לבין יצירה ישראלית אין הרבה, ואי אפשר להבחין בהבדל בינם לבין כוכב בינלאומי אחר - צריך שינוי.
וזה לא שאי אפשר לשלב: צביקה פיק, למשל, עשה פופ והלחין שירי משוררים במקביל. כי פיק, הילד שלמד נגינה בקונסרבטוריון בפולין, שאף כל חייו להיות ישראלי, להיות אחד משלנו. ומתוך השאיפה הזאת נולד "נאסף תשרי" - אחד מהחיבורים הכי יפים אי־פעם שנעשו בין מילים בעברית ללחן.
כשהמלחמה הזאת תסתיים, והיא תסתיים, אנחנו לא נהיה אותה מדינה ולא נהיה אותם ישראלים. חלק מתהליך הריפוי יהיה חייב להיות התלכדות סביב ישראליות שתיבנה מאלף ואחד גורמים וניואנסים, לכידות שיהיה בה כבוד גם לסמלים.
כפי שאנשים הניפו בספונטניות דגל פיזי, אנחנו חייבים להיות מוכנים להניף גם דגל תרבותי: להתעקש על שפה, לתת מקום וביטוי ותמיכה ליצירה ישראלית שמתכתבת עם שרשרת הדורות התרבותית שלנו. לא להסתכל על שירי משוררים כמשהו ארכאי ומיושן, ולמגר מקרבנו את ההערכה שרחשנו בשנים האחרונות לבורוּת.
כשנבחרי ציבור מדברים עברית עילגת, יש לזה גם משמעות לאומית. זה לא עממי, לא מגניב ולא חינני כשלרבים מהם אין מושג בסיסי בתרבות ישראלית, וכשחלקם אפילו בזים לה
לא צריך פרסים כמו שפעם משרד החינוך העניק ל"יצירה ציונית", לא צריך לשפוט תכנים, ובטח לא להכתיב אותם. אבל כן צריך לומר "עד כאן" למי שבמחי יד מזיזים הצידה תרבות וטוענים נגדה. זאת לא התנשאות להכיר את אלכסנדר פן, או לקרוא את ס. יזהר, או להבחין בין זכר לנקבה. להפך, זאת גאווה לאומית.
ולמפקדים של חיילינו הנלחמים כעת בצפון ובדרום נקדיש את מילותיו של אלתרמן, שכיבד שפה פשוטה ולא מליצית, אבל תיאר אותה כפי שרק הוא ידע:
עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר (בָּהּ הוּא פּוֹתֵחַ)
וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וְעֹל, הַכֹּל בַּכֹּל
אֵין הוּא אוֹמֵר אֶת זֹאת בְּכָל דַּקֻּיּוֹתֶיהָ
שֶׁל הַשִּׁירָה, אֲבָל אוֹמֵר בְּקוֹל גָּדוֹל
בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁשׁ מִפְּנֵי הַזּוֹל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו